את סבא שלי אפשר לתאר בהרבה דרכים, בהמון משפטים, באלפי מילים.
מה שאי אפשר להגיד עליו זה שהוא היה בנאדם קל.
הסיפורים על העקשנות שלו ועל החסכנות שלו היו הולכים לפניו.
הוא תמיד אהב לעשות דברים בדרך הקשה:
לישון באוטו במקום במלון, ליסוע על אופניים כדי שלא להזיז את האוטו, לסחוב על הגב שקים של תפוזים ותפוח"א אחרי משמרת מתישה.
אני זוכרת את סבא שלי בתור הבנאדם שבגיל 60 היה מראה לכולם איך הוא משחק עם השרירים בידיים ובחזה.
אני זוכרת את סבא שלי בתור הבנאדם שהיה לוקח אותי למגרש ללמוד לקלוע לסל.
סבא מלא בחוכמת חיים ובניסיון חיים, סבא שמרביץ ביד אחת ומלטף בשניה.
סבא עם לב מלא אהבה, לפעמים קצת מחוספסת, תמיד כ"כ אמיתית.
סבא חזק ובריא שבשבילו חופשה זה ליסוע לחוף הים באופניים.
סבא שהחזיק מכונית רק כדי שיוכל לרדת ללטף אותו בכל ערב, גם שהמחלה התחילה לפגוע בו, גם כשהוא כבר בקושי יכול ללכת.
סבא שנלקח מכולנו באכזריות ע"י מחלה איומה שהרגה את הבנאדם לאט, בסבלנות, בכאב ובסבל איומים.
זה יהיה עצוב וקשה ללמוד לחיות בלעדייך סבא, כי תמיד חלמתי שתהיה שם כדי ללוות אותי לחופה.
אבל אנחנו חייבים ללמוד לחיות בלעדייך, סבא יקר שלי, כי הגיע הזמן שתפסיק לסבול ושתנוח על משכבך בשלום.
סבא, אני אוהבת אותך, תמיד אוהב.
תמיד אזכור את הבנאדם החזק והבריא שהיית.
באמת הגיע הזמן שתנוח על משכבך בשלום ותפסיק לסבול כבר.
יהיי זכרך ברוך. אמן ואמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
