היום שאל אותי מישהו "איפה האוראל שהכרתי?".

לא ידעתי כל כך מה לענות לו, לאן היא הלכה...?

שאני יושבת וחושבת על זה, אני יודעת שהאוראל הזאת כבא לא נמצאת. היא עדיין חלק ממני אבל היא לא אני.

אני עדיין מציירת,

אני עדיין צוחקת כמו פעם,

אני עדיין אוהבת לראות סרטים ולקרוא ספרים,

אני עדיין מתולתלת,

אני עדיין גבוהה,

אני עדיין נאמנה,

אני עדיין יודעת להעריך את הדברים החשובים בחיי ואת האנשים החשובים בחיי,

אני עדיין כותבת פה...

אני עדיין שומעת את אותה מוזיקה ישנה וטובה שתמיד אהבתי,

אני עדיין חרוצה,

עדיין משקיע את כל כולי בדברים שאני אוהבת,

אני עדיין רגישה,

עדיין בוכה הרבה,

עדיין לא מושלמת...

גם בימים הטובים שלי יש לי מן חשק ללכת לים מאוחר בלילה, לבד, לעמוד מול הים ולצעוק.

לצעוק ולצרוח כל כך חזק עד שהדמעות ירדו, אלה שלא רוצות לצאת ביום רגיל ונאגרות עד שהמשקל הכבד שלהן יושב על הלב ויוצר סוג של מועקה.

ואז, אחרי שאני אצעק והדמעות ירדו, אני אוכל שוב לשבת על החול הרך ולנשום שוב...