הכל חדש ונוצץ

הגיע זמן לחשבון נפש. לא יודעת אם דווקא היום אני מרגישה כך אך זה יושב לי כבר מזמן ותקוע לי עד צואר. 

אז על מה אני רוצה להתחשבן? בעצם על הכל. אני היום בת 65 עוד שבוע, זקנה לא? לא. לא זקנה. גם לא צעירה. מבוגרת אולי. למודת ניסיון למודת סבל, לא יודעת אם חזקה, לא יודעת אם חלשה. לא יודעת כלום ויודעת המון. מאושרת? לא. אומללה? גם כן לא. חיה כך סתם, אולי גם קצת מתה. איך שלא יהיה לא קל לי בחיים ואף פעם לא היה לי קל. כל פעם קשה אחר. עכשיו מעיבים על חיי האירוע המוחי וקצת החייזר. כל תקופה והמאפיינים שלה. לפני כן המשפחה העיבה על חיי. לכבודה פתחתי את הבלוג הזה. גם אחותי שעדיין חיה לא נוגעת בי הרבה. לפני כן היה הבעל ולפני כן היה סוסון עם התאונה הנוראה. כל תקופה השאירה בי צלקות. אני אוהבת להסתכל אחורה. כל פעם החיים נראים לי אחרת. לפעמים נדמה לי שהיה לי נורא אך במחשבה שניה זה נראה כל כך טריוויאלי. ולפעמים נדמה שהיה לי טוב אך מסתבר שלא היה. 

הייתי השבוע בסרט בקולנוע הותיק של ילדותי. אחד מבתי הקולנוע היחידים בארץ שנותרו אם לא היחיד. למרבה הפלא היתה לו עדנה. הוא שופץ וכמו בימי ילדותי עמדו בחוץ הרבה אנשים. הו כמה סרטים שראיתי שם, והצגות. אחכ הלכתי לרחוב בו גדלתי, עברתי ליד בית הורי שכיכב כאן. עכשיו הוא ביתה של אחותי ואני מקווה שלא לאורך זמן. היא יכולה לקחת את הבית אך לא את הזכרונות. גם ליד בית הכנסת עברתי ותהיתי אם מישהו נשאר מאז.

אני עוברת במקומות האלה ותוהה אם היה לי טוב או רע באותה תקופה. 

השבוע מישהי פרסמה בפייסבוק שהיא הולכת לבקר את הוריה בבית אבות ופוגשת שם את כל השכונה הותיקה. כן אולי הם שם או עברו לחוף הכרמל. בכל מקרה היא פגשה שם את מנהל בית הספר הנוראי בו למדתי. מסתבר שפגעו גם בה ובעוד הרבה. אני לא הייתי היחידה. היא מוכנה לסלוח לו. אני לא. אני לעולם לא אסלח לו לסגנו ולמחנכת. הם הרסו לי את החיים. הם הרסו את החיים של הרבה ילדים. אני חושבת אם זה היה קורה היום הם כבר היו יושבים בכלא באשמת התעללות. כן, אני התאוששתי מאז אבל כאמור נותרה בי צלקת, הלכתי לבית ספר אחר, הייתי בצבא, באוניברסיטה, התחתנתי, נולד לי ילד, נסעתי לאמריקה אבל שם ניחתה עלי מכה נוספת איומה. כן התאונה הזאת. התאונה של סוסון. ואחרי התאונה אחותי המנוולת הזאת. כן, גם לה לא אסלח. במקום לעזור היא הלכה נגדי. וגם היום אחרי האירוע היא הולכת נגדי. שמעתי על אחים שהתפייסו כשקרה לאחד מהם משהו. אצלה זו היתה הזדמנות להמשיך ולהתעמר בי רק שעורכי הדין עצרו אותה. 

בתחילת הקיץ הייתי ברחובות אצל החייזר. הייתי באותם מקומות בהם אני הייתי לפני שנים. חשבתי לי אולי אחזור לשם בעקבותיו כי היה לי טוב שם. בעברי ליד המקומות ההם היתה לי הרגשה משונה. נראה כי בסופו של דבר לא היה לי טוב שם. נזכרתי איך הבעל לא רצה ילדים ורק אחרי מאבק בו הוצאתי את הילד הזה, נזכרתי שהיו בעיות עם הילד הזה גם לפני התאונה שנפתרו רק באמריקה, נזכרתי בעוד דברים ואמרתי לא אני לא חוזרת. רחובות שייכת לעבר. טוב לי איפה שאני נמצאת. כבר התרגלתי לכאן.

בסופו של דבר התאונה של סוסון זה הדבר שהכי דפק לי את החיים