הכל חדש ונוצץ

יום הזיכרון היה רווי עצבים. סתם. לא קרה כלום ובכל זאת היו עצבים.  אולי היום עצמו מעצבן. אין ספק שהוא טעון. מאוד טעון. אי אפשר לעבור אותו בשלווה ונינוחות. עוד חייל הרוג ועוד חייל. ומשפחה דואבת. גם אם לא נפגעת זה מחלחל. אי אפשר לומר איזה כיף יום הזיכרון היום. גם אם המזיקה יפה. בעצם כל שנה אני עוברת את היום הזה בעצבים ואף פעם לא נתתי דעתי על זה.

בנוסף לזכרון החיילים והרוגי הפיגועים נוספו קולות אחרים. אלטרנטיביים. קולות שאין להם מקום אך בשנים האחרונות הם נשמעים ביתר שאת. יום הזיכרון האלטרנטיבי ויום הנכבה. ואתה שואל את עצמך אם לא השתגענו ואם יש עוד מדינה בעולם שזוכרת את מתיו של האויב. את המחבלים שניסו להרוג אותנו. לא נראה לי שיש. איך קורה דבר כזה? 

ואולי זה היה תמיד. היה תמיד וזניח. הרשתות החברתיות עושות לזה הד חזק. כי הרי כל אחד כותב מה שבא לו.

ואז לוחצים על הכפתור. הגיע הזמן לשמוח. רגע, רק עכשיו התעצבנו בעצב הכי עמוק עכשיו לשמוח? לא יכולתי. השתדלתי אך לא יכולתי. בשנים קודמות כן הצלחתי עכשיו לא. בכלל לא בא לי לשמוח. לא יכולה. לא ראיתי זיקוקים, לא הלכתי להופעות. רציתי אבל זה לא יצא. זיקוקים אחרתי בגלל טקס המשואות והופעות גם לא הלך. או שאחרתי או שנסעתי למקום אחר ולא מצאתי חניה בסוף התעצבנתי והלכתי הביתה. ראיתי מטס. זהו

ואולי זה לא קשור לא ליום הזיכרון ולא ליום העצמאות. לא ליום האלטרנטיבי ולא ליום הנכבה. זה קשור בי. האם אני עצבנית האם אני רגועה. לא יודעת. נראה שאני פקעת של עצבים. עניין הדירה הלא ברור והמשפט המתעכב. הפרקליטות לא נותנת לי לראות את המסמכים. למה זה עבר לפרקליטות אני לא יודעת. העורכת דין לא עושה שום דבר בנידון רק אומרת סבלנות ונוסעת לחו״ל. זה סיפור שאני אצטרך לטפל בו; הבן לא בסדר. הצעיר. גם על זה יש מה לספר פה. אני מבחינה פיזית לא בסדר. אי אפשר להיות שמח כשהכל כואב.

יום הזיכרון יום העצמאות. יומיים של ציונות צרופה. 

אני יוצאת לרחוב. שומעת שירים יפים לכבוד יום הזכרון

למחרת צפירה. אני ברחוב. כולם נעצרים באמצע הכביש. עוצרים את המכוניות יוצאים מהאוטו נעמדים. כולם עד אחד. כמו תמיד. גם אני.

בערב טקס הדלקת המשואות. איש ממדליקי המשואות אינו מעורר מחלוקת כולל האב נדאף. כל אחד תרם בדרכו שלו לתפארת מדינת ישראל

אני שוב ברחוב. זיקוקים בנשר ועדן בן זקן. בחיפה אביב גפן ועילי בוטנר עם ילדי החוץ. אנשים מהימין חברי בפייסבוק כתבו להחרים את אביב גפן. שטויות. בשביל מה הוא מופיע בעצמאות אם הוא שונא ישראל. הוא אוהב את ישראל בדרכו שלו. אפשר לאהוב בהרבה דרכים. דגל ישראל מונף בכל מקום. לא דגל פלסטין. לא רואה ערבים ברחוב. כמו כל שנה כמו כל השנים.

אני מתעוררת לצלילי מטוסים. היום אין זו תקיפה. היום זה מטס. כשאני מסתכלת למעלה אני רואה מטוסים במבנה. מי זה שרוצה להשמיד אותנו. אפשר בכלל? אם בשואה לא הצליחו איך יצליחו עכשיו? המשך יותר בנאלי. אני בים. עדיין עוברים מטוסים במבנה...

אבל בפייסבוק עולם אחר. החברים עדיין זועמים. על כל דבר. הנה בילי. הוא זועם על זהבה גלאון שהשתתפה בטקס האלטרנטיבי המשותף ליהודים ופלסטינים. לא שמעתי עליו. עכשיו אני יודעת שהוא היה. זבל, ימח שמה כותבים החברים. ואני חושבת בעצם מה איכפת לי ממנה. שתחגוג ההזויה הזאת איפה שהיא רוצה.

יום הנכבה. הערבים מציינים אותו. אני לא ראיתי אותם. ראיתי רק ישראלים חוגגים עצמאות בהמוניהם. גם ערבים ישראלים. מעטים אמנם אך בכל זאת. אז מה כל כך איכפת למישהו אם כמה ערבים מציינים את יום הנכבה. אני לא מרגישה את זה כלל. לולא הפייסבוק לא הייתי יודעת. מי צריך אותו בכלל? בפייסבוק כל פיפס מקבל תהודה ענקית. הם נכנסים למעשים שוליים ומקרים שוליים והופכים אותם למרכזיים. ואת המרכז והאמת לא רואים. 

לפחות יצא לי לראות את האמת. היא לא נוראה כלל.

ועכשיו אירוויון. נראה את האנטישמים האלה

היום אני מרגישה חרא. זנוחה בודדה וגם לא מרגישה כלכך טוב. 

אתמול היה דווקא שמח. בקטע טוב. היתה לנו תוכנית עד 3:00 בבוקר שכללה את מירי מסיקה שרית חדד ולהקת משינה.

בשנה שעברה היה עוד יותר טוב. זו היתה הפעם הראשונה שהצטרפתי לחגיגה של המקהלה. כן המקהלה חוגגת גם מעבר לחזרות אך עד לפני שנה הם שמרו את זה בסוד ממני. אבל מסתבר שהפרק בו הייתי שייכת לחבורת אנשים ולא שרה סתם היה קצר והשנה שוב חוגגים בלעדי.

עוד תראה עוד תראה כמה טוב אז היה 

בשנה בשנה שעברה

כן לפעמים אני לא יודעת כמה טוב לי עד שזה נלקח ממני.

אני חושבת איזה כיף היה סדר פסח שנה שעברה איזה כיף היה יום העצמאות, כל זה איננו.

ולא לקטר כי תמיד יכול להיות יותר גרוע.