הכל חדש ונוצץ

טוב. מכיוון שהמלחמה הסתיימה ואנחנו חוזרים לשגרה גם אתה חוזר לשגרה. אוף כמה מסובכים היו חיינו... הסתכלתי בתמונות רובן הן מטיולים שלנו בחול וכל טיול סיוט גרוע מקודמו. באמת שהייתי צריכה לא לנסוע כי כל טיול גרוע מקודמו. הנה בלבוב היתה ליאורה. עוד לא איכפת לי היה ממך אבל כשאני מסתכלת היום גם אז היא היתה מיותרת. ואחרי זה נסענו לקישינב. שם היה ממש סיוט. אפילו ראו על פני שאני ממש סובלת. סיפור אהבה. אחכ רומא. ליאורה לא היתה ברומא. אז היתה ליליה. ליליה היתה הקש ששבר אותי. אחכ שוב היתה ליאורה ואז אמרתי די מספיק אני לא יכולה יותר. 

אבל מזל שיחסינו היו לא רק טיולים. ועדיין אני זוכרת את הטעם הנעים של הודעה בוואצאפ. אפילו בימים האחרונים שכמעט לא היינו בקשר. אט אט אתה הולך ומתפוגג. מעניין מה אני אזכור ממך. האם אזכור את הטיולים הנוראיים או אזכור רגעים יותר טובים? גם ההורים שלי התפוגגו ומה שאני זוכרת מהם שהם לא השאירו לי כלום. היו גם דברים אחרים אך הדבר שהכי מזכיר אותם הוא שהם לא השאירו לי כלום וכעס מתמלא בתוכי. ומה איתך? האם אכעס עליך או שאזכור ימים טובים יותר או שלא אזכור אותך בכלל

מכתב אליך 

היי. החלטנו לפטר את המנצח שלנו. האמת זה היה מוצדק. כל הזמן השוויתי בינך ובינו ולא הבנתי למה הוא זכה לכזאת הערצה ואתה זכית ללעג.  שמתי לב שהוא לא נותן כניסות. אני צריכה לנחש מתי נכנסים וזה לא כל כך עולה בידי. אם היה קטע קשה ביצירה הוא לא ידע להתגבר עליו. רב הזמן הייתי מבולבלת ולא היה לי ברור אם זה סופרן ראשון סופרן שני אלט ראשון או אלט שני. הכל היה מבולבל. גם במקומות הישיבה זה לא היה ברור סופרן באמצע ליד טנור אלט בקצה ובהופעה אף אחד לא ידע איפה הוא עומד. גברים עמדו קדימה נשים נמוכות עמדו אחורה והאחריות עומדת לא רק עליו כי מקהלה של אנשים מבוגרים אמורה לדעת להסתדר לבד. אפילו אני שבדכ לא אומרת כלום אמרתי על זה משהו. אז עכשיו אין לי מקהלה. מאחר ויש לי יבלות על מיתרי הקול אולי אעיז ואפרד מהמקהלה לשלום. מה אני יכולה לעשות. אני לא כשירה. צריכה למצוא לעצמי עניין אחר בחיים. 

אני זוכרת איך ירדו עליך. זה היה כואב. לפחות אצלך המקהלה נשמעה טוב. לא ידעתי מה רוצים ממך

יש לי עוד מה לומר זה אישי אז אולי בפעם אחרת