היא פגשה מישהו, יצאה איתו, הם דיברו, צחקו, טיילו, שתו בירות, יצאו למיסעדות וכ'ו. הוא לימד אותה הרבה דברים. היא למדה להקשיב, לשמוח, לחיות את הרגע, הוא לימד אותה גם לא להיות תמיד שלילית, להאמין באנשים, להפסיק לפחד, והכי חשוב הוא לימד אותה לאהוב, ולהרגיש שהיא ה'מלכה', הוא גם לימד אותה שיש לא רק שחור אלא גם לבן. היא התאהבה בו קשות, הם זכו להיות זמן קצר ביחד אך זה עוד חודש יגמר. היא עוד חודש טסה להורים שלה לתמיד, והיא לא תראה אותו יותר, זה עצוב, כי עד שהיא מוצאת מישהו שבאמת ראוי לה ושהיא באמת אוהבת אותו, הם צריכים להיפרד. הוא כל הזמן התחנן בפניה שלא תטוס, שתישאר בארץ, שהם יחיו ביחד, הוא לא רוצה לאבד אותה. אבל הוא לא יכול לעשות כלום, הכל תלוי בה, והיא לא רוצה להשאר (בטח אתם חושבים אז מה הבעיה שהוא יטוס איתה, אבל שיכם את החיים שלו כבר, והוא לא רוצה לעזוב את האץ כי טו לו פה). לפניו היא חשבה לעצמה מה זה אהבה?!? זה כלום, שזה לא הכי חשוב בעולם, אך כשהיא פגשה אותו היא הבינה שהעולם עשוי מאהבה וזה טבעי, היא הבינה שזה אחד הדברים החשובים בעולם. אבל היא אומרת לעצמה "אני אטוס, אני מקווה לשכוח אותו למצוא שם מישהו חדש". היא רק מקווה לטוב. אך רק ה' יודע מה יהיה בהמשך. ובכל זאת מעצב לראות אהבה מתפרקת.
כמו שאמרו לי פעם "אהבה היא כמו הרוח, אנו לא רואים אותה ולא שומעים אותה אלא אנו מרגישים בה."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
