כל כך יפה שזה כואב.
מנסה לעצום עיניים, אבל אתה שוב מולי כשאני פוקחת אותן.
יש לך כזו השפעה עליי,
ועד עכשיו זה היה טוב ומאיר.
עכשיו, כשנהיה באמת קשה, ההשפעה הפכה לפוגעת.
אז מה אם קשה לך להראות את זה,
אין מצב שלא אכפת לך, אחרת כל השעות האלה לא היו קורות.
שורף לי בעיניים וצובט לי בלב.
גורם לי לשכוח את הסיבה שכבר יומיים אני בוכה,
ואת התחושה שהלכת שאני בכעס,
את הידיעה שמעכשיו אין לי עם מי לדבר...
הכל מוקפא, עד שהלב ייזכר איך הולכת התחושה שלך מסתכל לי בעיניים.
אני מרגישה כמו במלכודת עכברים,
קטנה ופתטית, מנסה להיאבק בבלתי אפשרי,
יודעת שזה לא יקרה אבל נמשכת לתחושה.
בסוף אני אתייבש ואקמול.
הרבה יותר קל לתת לדיכאון להכריע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Randy