זה פיתוח של משהו שרציתי לכתוב כתגובה לפוסט אצל שיר דמע האהובה (אבל הסגורה מבחוץ ולכן אין טעם לשים לינק).
מרתק לשמוע איך השיח הציבורי שלנו מתנהל. שיר דמע כתבה כי פקידי האוצר חושבים - וכנראה צודקים - שחייבים להלחם בגרעון, ולכן הגזירות מוצדקות.
מה שמוזר הוא שהם (וגם לא העיתונים והתקשורת האלקטרונית לרוב) לא מתייחסים לדרך הלחימה בגרעון, ואני לא מדבר רק על חלוקת הגזירות (בין קיצוצי תקציב משרדים ממשלתיים, העלאת מיסים, הקטנת תמיכות או ביטול פטורים) אלא בעיקר על השאלה האם מראש שיטתם של אובמה ויחימוביץ (פחות - או - יותר) לא עדיפה: במקום לקצץ, להגדיל בשלב הראשון את הגרעון, לעודד את הכלכלה והצמיחה יחד עם בטחון האזרחים במדינה, ובכך להביא בהמשך לצמצום הגרעון. משגע אותי שכמעט לא נוגעים בזה. למה?
נניח שניקח את התיאור של המדינה כתאגיד - חברה (ע"ר) - שחביב על הוגי הימין. נניח שחברה נקלעת למצב המקביל לגרעון: יש לה הוצאות גדולות מדי, והכנסות קטנות מדי, ועלות מימון האשראי מכבידה עליה מאד. בעיקרון, אפשר לחשוב על שתי דרכי התמודדות:
הראשונה - לצמצם. לקצץ בכח האדם, לסגור מחלקות ופרוייקטים, להקטין את השכר לעובדים שיוותרו, להסיר את מכונת הקפה והעוגיות. ההוצאות ירדו, יתאימו להכנסות - והחברה תחזור לרווחיות. החסרון המוכר לפתרון זה הוא שהקיצוצים יכולים להוביל לקיטון ברווחיות של החברה: פחות פרוייקטים משמעם פחות מכירות עתידיות, פיטורי עובדים יובילו לאבדן נכסים של החברה שרכשה בעמל רב, וצמצום בתנאי העובדים יוביל לפרישתם, ולהחרפת המצב העתידי של החברה, שיכולה להוותר בלי מה למכור, או לאבדן הפרות המניבות שלה והפחתת ערכן.
השנייה - לגשת לבנק, לבקש עוד אשראי, לפתוח עוד מחלקות ופרוייקטים, ולקוות ששמירת היחס הטוב לעובדים בימי משבר בסביבת החברה יוביל לגידול בנאמנות שלהם, ביצירתיות ובפרודוקטיביות שלהם, ובכך להגדיל את הכנסות החברה ולאזנן - בהמשך - עם ההוצאות.
וזה עוד בשיח האולטרה-ימני של מדינה כתאגיד. יש עוד דרכים להסתכל על המדינה, שלא עוברות דרך החור של הגרוש, וגם הן מובילות לדעתי לתוצאה הראויה.
זה לא שאנחנו לא במשבר. זה לא שהגירעון טוב. השאלה היא איך לטפל בו. קודם כל, יכול להיות שהשארתו גדול בשנים הראשונות לא כל כך נוראה במונחים של שנים קדימה. שנית, למדינה יש מחויבות לערכים מסוימים גם בימי משבר.
אני לא מתלונן על הקיצוצים ברמה של אוי-לא-נוכל-לסוע-לחול-בשנה-הקרובה-איזה-ריקי-כהן-מצידנו-אוי-אוי-אוי. אני לא מזדהה לרוב עם המחאות הציבוריות של ימי קיצוצים שמטרתן להזיז את הגזירות מאחת לשנייה במקרה הטוב (לפיד ושונאי החרדים של טרום הבחירות), ולעורר אנרכיה בהעדר הצעות קונסטרוקטיביות במקרה הרע (סליחה, דפני ליף). אבל אני רוצה יותר לשמוע את הויכוח האמיתי על השולחן.
ואתם?
ולפינת הצאצאה המוכשרת: אבא, למה האיש של הסוכריות הביא לבית הכנסת רק טופי (הסבר: ולא גם בזוקות כרגיל)? זה בקיצוצים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
