החטא ושכרו

1. אני גרפומן של כל דבר, בקריאה ובכתיבה. חלק ניכר מהיום שלי מוקדש לעיון במאמרים חדשים או טיוטות שלהם באמצעות אתר ה- www.ssrn.com המופלא. חלק אחר, בכל דבר כתוב אחר שאני מוצא.

2. אני סולד משמש חזקה ומאוהב בחורף, בגשם, בסערה, ובעיקר באור האפור שלו.

3. אני פריק של מחשבים. כל תוכנה חדשה אני מנסה, בכל אביזר חדש אני חושק (התקציב לרוב מגביל את קנייתו).

4. מעולם לא הצלחתי להתנתק משירותי הצבאי. נשארתי בקבע שנים ארוכות, אחרי זה המשכתי לבצע נזקים במשרות חלקיות, וגם היום אני נוהג להיות במילואים יותר מדי ימים בשנה.

5. אין לי שום סבלנות לפורמטים המחייבים העברת שרביטים. זה מזכיר לי את המיילים בשרשרת שטוענים ש"אם לא תעביר את זה לחמישה אנשים לא תזכה לנס המופלא שקרה לי (קמתי בבוקר ופתאום אהבתי גבינה צהובה אחרי ששנים לא סבלתי עמק)". אני מבין את היופי והחינניות שבהפצה רשתית נוסח הבלוגים, וגם קורץ לנסיונות להפיל שאלות מביכות / חושפניות על דמויות שאתה חושק בהן (ראו את הפוסט של פרת משה האומללה - רק בהקשר זה -  שחוותה על בשרה מה קורה שנותנים לציבור - וליוסף ולפנחס - לשאול אותה את השאלות). פשוט, אין לי סבלנות או מספיק יעדים מומלצים לביצוע המשימה.

אין לי רצון להכנס למהומת האלוהים הבלוגית שהעלה פסק הדין של חיים רמון, אפילו כשנינה ונטע מעורבות במלחמת חתולות. אני גם שבע מקריאת עיתוני השבת שמזכים את רמון, מבכים את הקריירה שלו, ולא מפסיקים להעלות סימני שאלה על פסק הדין. אני רוצה להצביע על מגמה אחת, בלי קשר לשביעות רצון זו או אחרת מההרשעה, או להפך ממנה: אנחנו מאבדים את הפרה הקדושה האחרונה שלנו, כאן בישראל. כשפרשני ביבים עושים משפט שדה לשופטי בית המשפט, כשקוראים פסק דין ומנתחים את הרקע הפוליטי מאחוריו, כאשר רוצים למנות שר משפטים ש"יזעזע את המערכת" לאור פסק דין המרשיע עבריין מין, אנחנו בדרך הנכונה לאבדון המושלם של הדמוקרטיה הישראלית. הכינו את הסכינים. בפעם הבאה נפגש במהפיכה.

ואיך ערן רבל תרגם את זה (מגיל סקוט-הרון)? המהפכה לא תפולש. המהפכה תהיה בשירות עצמי.