מיומנו של רופא צעיר. על רופאים, חולים וחיות אחרות

למה זה קרה לי, לא ברור.

דווקא אתמול, דווקא בתורנות מיון שלי, דווקא אז היה צריך לצאת הסיפור הזה עם השפעת. תוך דקה פחות או יותר חדר המיון התמלא בכל מיני ארחי פרחי שיצא להם לעבור חיסון אתמול או שלשום ולמשך יום יומיים הרגישו לא טוב (אבל אמרו לך שיש כזאת תופעת לוואי למשך יומיים, לא ? - אה, לא זוכרת...) ועכשיו הם מודאגים שהם הולכים למות.

בפורומים הרפואיים מסתובבת בורסת הימורים לגבי הגורמים למקרי המוות האלו.

היום בחדשות ראיתי קטע ענק. אחד מהשכנים של אחד מהנפטרים מספר לפי תומו שהאיש היה בריא לגמרי, וזה נכון שהוא עשה צינתור לפני כמה חודשים אבל זה לא סיבוך של הצינתור.

מי גאון של אמא ?

בן אדם ממוצע שעובר חיסון שפעת שייך בדרך כלל לשתי קטגוריות (ואולי יותר ששכחתי): עובד בריאות (אולי יותר נכון לומר עבד בריאות, אבל לא היה לי כח לקחת בעצמי) או גיל מבוגר. בגיל המבוגר, מה נעשה, יש נטייה למחלות שונות ומשונות.

ובמיוחד, במיוחד, אדם שעבר צינתור לפני חודשיים, מן הסתם עבר אותו בגלל סיבה כלשהי, בדרך כלל מחלת לב (כן, רפואה להדיוטות ברמה הכי בסיסית). לא הצינתור הוא שיסבך את החולה כי אם כך היה לא היינו מבצעים צינתורים, אלא המחלה בגללה הוא עבר צינתור. בקיצור, האיש היקר היה חולה לב וסביר מאוד להניח שלבו הוא שהרג אותו.

לדאבוננו הרב בעיר כמו קרית גת יש אכן נטייה לפחות לארבעה אנשים למות בשבוע, ואכן, הם בדרך כלל מהאוכלוסיה שלוקחת חיסון שפעת, במיוחד בזמן בו נותנים אותו.

אתמול גם גיליתי לבחור צעיר, ממשפחה חרדית, סוכרת נעורים. הוא הגיע עם סיבוך חריף וקשה של המחלה ומזל שבא בזמן אחרת היה יכול להיות מאוד לא נעים...

משום מה הוריו של הנער שאלו אותי אם יש סיכוי לנס. לא יודע אם זה בגלל הכיפה שלראשי או השעה, אבל זו היתה השאלה.

היה קצת לא נעים לענות. בתור אנשים דתיים, אני מניח שהם מאמינים בדבריו של סנדרסון: כל יום קורים ניסים, גם לנו עוד יקרו. אבל אני, מתחת לכיפה שעל ראשי יושבים כמה (לא הרבה) שנות רפואה, ומתחתם סטטוסקופ וחלוק (שבאמת הגיע הזמן להחליף בכביסה) וזה לא פייר שאני אפריח תקוות שווא.

'לא, אין לצפות שהסוכרת שלו תחלוף לבד'.

שתיקה כבדה.

ואז מגיע הקטע המרכך. זו מחלה ידועה, אנו יודעים לטפל בה טוב. תחת טיפול נכון הסיבוכים הם נדירים ותוחלת החיים מצויינת ואפילו איכותם לא רעה בכלל (אם כי זו נקודה של השקפה. ישנם כאלה ששלש פעמים ביום דקירה באצבע לא עושים להם את זה...)

ובסך הכל, למרות האוירה הלא נעימה, ההרגשה היא טובה. ילד בן 15 היה יכול למות והוא לא. לא היום. זה בעיקר בגללו, בגלל שהוא בא לטיפול, אבל גם לי היה חלק קטן בזה. זה גם משהו.

לילה טוב.