מיומנו של רופא צעיר. על רופאים, חולים וחיות אחרות

השעה היתה 0100. והתאריך היה ה 1.2.2007. אלה היו משמעותיים. לא מזמן חוקקה הכנסת חוק המגביל את שעות פתיחת הבארים עד השעה 1 לפנות בוקר, והחוק נכנס לתוקפו היום. מאות בליינים יושלכו בעוד מספר דקות אל מחוץ לבאר, ידשדשו אל מכוניותיהם, יחפשו את המתג המפעיל את המגבים. חלקם ימצאו את מכוניתם וחלקם לא, חלקם ימצאו את המתג וחלקם לא. כמה מאלה יתניעו את הרכב ויצאו אל הדרך כשרמת האלכוהול בדמם מקסימלית. האלכוהול עושה את שלו, וגשמי הזלעפות של פברואר את שלהם...
אחרון הילדים הסובלים מקלקולי קיבה שרופא המשפחה שלהם חשד בדלקת התוספתן, הרי היא האפנדיציטיס, עבר את בדיקתי. כרגיל, הם יטופלו בנוזלים ונוגדי הקאות ונבדוק את שלומם שוב בבוקר.
התכוננתי.

0130. הטלפון השנוא ממרכז חדר המיון מצלצל. אף אחד לא רץ להרימו. אחות אחת מגלגלת עיניים והסטאז'ר פולט אנחה. הלכה עוד שעת שינה. לבסוף, האחות האחראית ניגשת, מפברקת עליצות ושואלת: מדא ! מה שלומכם ? ממתינה שלש שניות. איך הלחץ דם ? אהה, זכוכית מנופצת, לא חגר חגורה, אין כריות אויר.
סוגרת את הטלפון.

רפאל, יש עבודה !  תאונת דרכים: בן 20 התנגש במכונית בה נסעו זוג צעיר. בין ה 20 נהרג. הנהג ברכב השני מחוסר הכרה, דופק חלש, לחץ דם נמוך. הבחורה פצועה קל.

חמש דקות אחר כך, אחרי שטיפת פנים רצינית ועוד ביקור זריז בשירותים, אנחנו פותחים את חדר הטראומה, מזמינים את המרדים, תורן הרנטגן, הנוירוכירורג והאורטופד לחגיגה, וממתינים.

התיאור היה מדוייק. מדא נכנסים, רטובי פנים, ספק מהגשם ספק מזיעה, אלונקה אחת ובתוכה אדם חנוט על קרש גב וקיבוע צווארון. מאחוריו בחורה צעירה, בשנות העשרים לחייה, עיניים ירוקות ירוקות...
רפאל ! היא הולכת, היא נושמת, היא חיה, היא בריאה. זה לא הזמן !
אני מתעשת.
תעיפו את הבחורה למיטה אחרת. תנו לסטאז'ר לבדוק אותה זריז ושיחזור לעזור לי.
חוזר אל הפצוע הקשה. הכרה אין, נשימות שטחיות, דופק אכן חלש. אני תופס מקום בראש המיטה, משלב ידיים, ומתחיל לתת פקודות.
המרדים מכניס צינור הנשמה לפיו של הפצוע, תורן הרנטגן מכין את מכונת הצילום, והנוירוכירורג מועיל בטובו לבדוק אישונים. אין פגיעה מוחית.
אני מזהה את חזה האויר ושואל את הסטאז'ר שהופיע שוב לידי כמה פעמים הוא הכניס כבר צינור בין צלעי. טוב, לכל דבר יש פעם ראשונה, והוא כבר ביצע זאת על חולים במיון. הגיע הזמן שילמד קצת להזיע.
אני נזכר במשימה שהיטלתי עליו: מה עם הבחורה ? היא בסדר ? התברכתי בסטאז'ר שמבין ענין. הוא בדק הכל והיא בסדר גמור, חוץ מסריטה קטנה על היד. ניתן לפלסטיקאי לעבוד קצת. ביררת מה היא שלו ? אשה, חברה ? הסטאז'ר בתחילה קצת תמה מהשאלה אבל אומר שלא.
תשומת הלב שלי חוזרת אל הנפגע. האחיות שלי יודעות לעבוד, ושני ליטר של נוזלים כבר בדרכם אל זרם הדם של הפצוע. המצב מתייצב מעט, מדא מברכים אותנו בהצלחה ויוצאים, ומפלס הלחץ יורד. האורטפד מתחיל לעבוד ואני יוצא לדבר עם 'המשפחה'.

האדם היחיד שיש עם מי לדבר איתו זו הבחורה. היא מנסה להתקשר אל ההורים שלו אבל לא מצליחה. אני מציץ לעבר המכשיר הסלולרי. היא אפילו לא הדליקה אותו, מרוב בלבול. אני מנסה לברר אם היא אשתו או חברתו של הפצוע.
מה ?
את אשתו של הפצוע ? אני צריך לדעת לפני שאני מעדכן אותך על מצבו...
אה, בטח, אני מבינה.
אז את אשתו ?
לא, לא, אחותו. הוא התעקש לנהוג, ושכח לחגור... תגיד, מה המצב דוקטור ?
אני שמח שאת שואלת, ועוד יותר שמח להגיד שמצבו בינוני אך יציב. אנחנו עדיין לא סיימנו את הטיפול, אך נראה שהוא איננו בסכנת חיים.

חשבתי שאני חסין. חשבתי שראיתי הכל. ראיתי מספיק פצועים, טיפלתי בהרבה חולים, כרתתי לא מעט שדיים, ובדקתי גם לא מעט שדיים תקינים לחלוטין בנשים שלפחות בעיני נחשדו על ניסיון לפתות רופא כירורג...

אבל שום דבר לא הכין אותי למחזה הבא.

החיוך. מלא, רחב, אמיתי.
העיניים הגדולות, המלאות הכרת תודה.

דוקטור, אני לא אשכח אותך לעולם.

המשך יבוא ?