מיומנו של רופא צעיר. על רופאים, חולים וחיות אחרות

כחצי שנה עברה מאז הפעם האחרונה שהתיישבתי מולך. מה קרה באותה שנה ? אני מנסה לחפור אחורה ומגיע אל התשובה. שקעתי. אחרי חצי השנה הראשונה של העבודה, עם חוויות חדשות, תורנויות ארוכות ומעיקות, חולים קשים וקלים, חורף קר ומאתגר...

פתאום התיישרתי. התורנויות הפכו לקצרות יותר, למדתי קצת על איך לנהל חולה, הפסקתי להתלהב מכל פעם שאני מדביק לילד את החתך הקבוע על הסנטר מהנפילה אחרי שהוא התנגש במדרגה (סיפור קבוע, כל ערב).

בדרך התחלתי להתאפס על הכיוון המקצועי שלי, סיימתי שלב, קיבלתי רישיון, עבדתי קצת במעבדה... יצאתי פה ושם...

ועכשיו, פתאום, נרגע הכל. שלב שבין לבין, מצב שבאופן קבוע אני מוצא את עצמי עם קצת זמן על הידיים ומתיישב, כאילו מעצמי, מול המחשב.

והעולם הרפואי לא קופא על שמריו. לאחרונה שמענו על ההזהרות החדשות בדבר החסר ברופאים. מסתבר שהאמא הפולניה כבר לא כל כך בעד בן רופא (אמי שלי מעולם לא השתגעה על המקצוע...) וההיי טק כובש לו בית ספר לרפואה אחד אחרי השני לשורותיו. החסר ברופאים שהיה אמור לקרות זה מכבר נדחה בשל עליית הרופאים מגילאי הביניים מארצות חבר העמים, ואילו כעת, עם הזדקנותם, מצפים ראשי מערכת הבריאות ליציאה מסיבית לפנסיה בעשר השנים הבאות ולחסר מתגבר ברופאים. כבר כעת מקצוע ההרדמה משווע לרופאים. אחריו עומדים בתור מקצוע הנאונטולוגיה (תרות הטיפול ביילודים ופגים), ובעתיד הקרוב וכבר בהווה בחלק מבתי החולים הפחות 'אטרקטיביים' מקצועות הפנימית והכירורגיה הכללית. הסיבות, במקרים האלה, למעשה דומות.

פעם, כך אומרת המיתולוגיה, היינו ציוניים. היינו אידיאליסטים. פעם האמנו בטוב האדם ובחשיבות העזרה לזולת. ממילא, הטובים הלכו לרפואה. שם מתמצית האידיאולוגיה הזו לידי תרכיז של הצלת בני אדם כל יום. התגמול ? מצד אחד לא היה כל הרבה תגמול פיזי במקצועות אחרים, ומצד שני התגמול היה הכבוד. החלוק בו התהדר הרופא בפרוזדור היה משול למדי הגולנצ'יק באמצע שוק מחנה יהודה ביום שישי. והיום, כשהעץ על כתפו של הגולנצ'יק כבר דהה מעט, גם החלוק התלכלכך. הגולנצ'יק, בהצלחתו הגדולה ביותר האחרונה, מפנה אזרחים שומרי חוק מבתיהם ומתפטר מצ.ה.ל. כאשר הוא לא מצליח לתפקד כראוי במלחמת לבנון השניה (התייחסות למח"ט ארז צוקרמן), והרופא רואה תקופת התמחות מוצלחת כתקופה בה הוא מצא את עצמו מינימום פעמים בישיבת M&M (גם שוקולדים תוצרת אמריקה וגם קיצור של תחלואה ותמותה - ישיבה הסגורה לקהל הסטודנטים ובה מועלים מקרי הרשלנות/טעות של השבועות האחרונים והידועה כמלחמת הכל בכל). והתגמול ? פתאום כל רופא רואה את חבריו שקיבלו ציונים פחותים ממנו בתיכון ופסיכומטרי שהוא היה מגדיר ככישלון במשרות של חמש ספרות אחרי שנה ניסיון בחברות היי טק גדולות וקטנות. במצב שכזה, הוא בעצמו מתחיל לפזול לשורה התחתונה של התלוש ולא רק של מכתב השחרור. במצב כזה, אין זה פלא שהרופאים המוכשרים בורחים מהמקצועות ה'קשים' בהם תחילת העבודה היא מוקדם בבוקר, סופה מאוחר בערב, התורנויות רבות ועמוסות, החולים קשים ונוטים לפרוח את נשמתם באם הרופא לא מתערב... הם מעדיפים ללכת למקצועות יותר רכים כמו רפואת משפחה בה יש יותר חיים, רפואת ילדים בה כמעט לעולם אף אחד לא מת או רפואת עור בה רואים כל חולה ב 5 דקות, 12 בשעה, 100 ביום, ואם עובדים בפרטי עם 50 שח לחולה... כמובן שמלכת ההתמחויות היום היא הכירורגיה הפלסטית מסיבות מובנות. וכמובן, שיותר ויותר עוזבים. חלקם מהטובים מחפשים את מזלם בארה"ב שם עובדים קשה כמו כאן אך פוטנציאל הרווח הממוצע הוא עד 250000 דולר בשנה.

בן 28, בריא בדרך כלל, סטודנט באוניברסיטה, נסע לו על קטנועו כשלפתע ראה לפניו רכב לא צפוי. על מנת לא להתנגש בו הוא הסיט את קטנועות ו'השכיב' אותו על הארץ. מהירות הנסיעה היתה לא גבוהה במיוחד, כ 50 קמש. הוא מגיע למיון עם צוות מד"א כשהוא והם מחייכים. לא קרש ולא גב, לא צוואר ולא עירוי. רגוע, שמח, מתלוצץ על רופאיו. אני בודק אותו, מזמין צילום חזה ואק"ג בשל כאבים בחזה שהוא מתלונן עליהם, שכמובן מפוענחים כתקינים, לוקח בדיקות דם ונותן לו מעט נוזלים ומנוחה... עולה למחלקה להחליף עירוי לכמה חולים ולתת יחס לאחיות. באמצע הסנדביץ' שאני מכין לעצמי בחדר צוות אני מקבל טלפון. הפצוע שלי, בזמן שחיכה לאורטופד שיציץ לו על הפצעים ברגליים, התמוטט על קרקע המיון ואיבד את ההכרה. אבל, אומרים לי שם במיון, הכירורג התורן במיון תפס אותו וטיפל בו. אני ממשיך לאכול. ההסבר, היה נראה לי, היה פשוט - הבחור בוודאי ראה איזה פצוע יד עם דם שותת, ראה דם והתעלף. להתעלפות הזאת כתוצאה ממחזות קשים קוראים ברפואה אפקט 'וזווגלי', וזהו אפקט לא מסוכן במיוחד שמתאפיין באובדן הכרה זמני. לכן הייתי שקט.

עד שמגיע הכירורג הבכיר ממני למחלקה ושואל אותי מה העניינים. אני מספר לו על הפצוע בנונשלנטיות. חמש הדקות הבאות של חיי עברו בגידופים חרמות וכמעט אלימות פיזית מצידו. איך אני מעז לנסות להרוג לו חולים ?! איך לא חשבתי על זה שיכולה להיות לו חבלה בטנית קשה ושצריך לעשות הדמיה של הבטן ליתר ביטחון ?! במשך שאר התורנות, ובעצם למשך כשבועיים, הוא לא היה מוכן לדבר איתי...

ירדתי למיון, הכנסנו את החולה לבדיקת אולטרהסאונד ומיד אחר כך לבדיקת CT. התשובה - טחול מרוסק. העפנו אותו לטיפול נמרץ ודקרנו אותו מכל כיוון, עירוי פה, עירוי שם, קטטר שתן.

אמו הגיעה סוף סוף לבית החולים, ובדאגה רבה התיישבה ליד בנה והחזיקה בידו. הפצוע שלי, הנחמד, עורך את ההיכרות בינינו - תכירי אמא: זה הרופא הראשון שראה אותי והציל לי את החיים.

אני: הצלתי לך את החיים ? אני הייתי מלאך המוות שלך !

כן. לא הייתי צריך להגיד את זה. אחד מהחוקים הבסיסיים ברפואה היא לעולם לא להבהיל את החולה. התפקיד שלו זה להיות מבוהל והתפקיד שלך זה להרגיע אותו. המקרים יוצאי הדופן היחידים הם כאשר החולה מסרב לטיפול שלך במחשבה שהוא איננו חולה או לפחות לא חולה קשה כמו שהוא באמת. מלבד מקרים כאלה אסור בתכלית האיסור להדאיג את החולה.

אבל כך הרגשתי, וכך זה יצא לי...

אני מניח שאעשה, ואפילו מאז עשיתי עוד טעויות, אבל אני מאוד מקווה שהם לא יהיו ברמה הזאת. אחרת אני הולך לחיות חיים קשים וצופה התקף לב ראשון בגיל צעיר.

שמחתי לחזור לכתוב, אולי באמת נעשה את זה יותר.