מיומנו של רופא צעיר. על רופאים, חולים וחיות אחרות

ופתאום אני קולט שהתקופה עוברת. התקופה בת ה 50 שנה (לערך) בה חיו אנשים שחוו את מוראות השואה כבוגרים ואספו את שרידי זהותם מתוך האפר כדי להתחיל מחדש, התקופה הזאת עוברת, לבלי שוב. ניצולי השואה של היום הם ארכיטקטים של בתי חולים, סמח"טים במלחמת לבנון, והשפה הראשונה שלהם היא לא אחרת מאשר העברית.

אצלי, המעבר הזה מתמצה בשני דורות. הדור של סבתא והדור של אבא. הדור של האישה האמיצה ילידת 1914, שהגניבה שני ילדים מהגטו תחת זהויות אריות מזויפות, וברחה דרך מספר ארצות, רק כדי להיתפס ולהישלח עם המשלוחים האחרונים של הונגריה. ושם, על אף הכול, וכנגד כל הסיכויים, הצליחה להחזיק את אותם שני ילדים חצי שנה באושוויץ. ולעומתה, הדור של אבא, הילד בן ה 5 שזוכר את כל המלחמה במעומעם, אבל לעולם לא יכול לזרוק את הפירור הכי קטן מהצלחת, גם אם הפירור הזה הוא פירור של חמץ חמש דקות לפני סוף זמן האכילה בערב פסח...

סבתא הצליחה לשרוד. והיא לקחה איתה את אבא. והיא מצאה את סבא אחרי המלחמה, והם עלו לארץ, ובנו משפחה לתפארת. סבתא לא התביישה, ולו לרגע אחד. היא לא הייתה 'כצאן לטבח'. היא נלחמה כמו לביאה וניצחה את כולם. יום אחרי שהיא עלתה לארץ היא כבר פתחה דוכן לממכר פירות וירקות, שאחר כך הפך ל'אופנת פאני' הידועה למכובדות שבבנות עירה האהובה, נתניה. והיא סיפרה, וסיפרה וסיפרה. ואנחנו שמענו את כל הסיפורים, על החיים שלפני, על המשפחה שנמחקה, על הקשיים שבמחנה, ועל הניצחון על אף הכול.

והאישה החזקה הזאת, שמעולם לא התלוננה, ולו פעם אחת, על שום דבר. האישה הזאת שמעולם לא הרשתה לעצמה לחלות ורק במקרה, בשנים האחרונות כשעברה צילום רנטגן נמצא ששברה חוליה מחוליות גבה אי אז בשנותיה הראשונות, ושלא חלמה אפילו לדווח על כך. האישה הזאת הוכנעה על ידי המחלה הקשה הרעה מכולם, אשר מאבדת את צלם האנוש מעל הסובלים ממנה. היא חיה חיים מלאים עד שמוחה בגד בה.

והשנה, בזמן הצפירה שיהיה מחר, שעה שאני תמיד מהרהר בסבתא שלי, על הסיפורים ועל המבטים המהורהרים האלה שתמיד לוו אליהם, השנה אני אחשוב עליה בלשון עבר. כי סבתא שלי עזבה אותנו, והלכה לה למקום מנוחתה, להתאחד עם הוריה, אחיה ואחיותיה, שמחכים לה זה מכבר. ולאחיינים שלי, ולילדיי (כשיהיו), אני אוכל להראות רק את המספר שעל היד של אבי, המכונה בפיהם... סבא.

יהי זכרה של סבתא, פאני בת מאיר וולף, ברוך.