אני פשוט כל כך כועסת עלייך,
שאני מתכוונת לנסח את זה בכתב.
כי אתה הרי לא מסוגל להקשיב לדברים,
אז אולי לקרוא אותם תוכל, אם לא יהיה לך קשה.
אני חושבת,
אחרי שנתיים נפלאות וחצי שנה מהגהנום,
שאתה ירדת מכל הפסים.
התחרפנת.
זה שאתה לא רומנטי בשקל, בכיין, חנפן, צריך חיזוקים על כל צעד שלך, לא ספונטני, שטלתן ולא יודע להתמודד,
זה עוד מילא, כי זה היה מההתחלה.
אבל זה שאתה לא מודע לעצמך, שאתה באיזה דיכאון קליני בגלל הקוסטה ריקה המפגרת הזאת, לא מרוצה מכלום, צורח, לא מסוגל לשלוט על החיים שלך והורס כל דבר טוב שאי פעם ניסיתי לעשות -
אלה דברים חדשים יחסית, שהתחילו אחרי שהתחרפנת מהמחלמה הזאת.
אתה אימללת אותי ודיכאת בי כל חשק להיות איתך.
הרסת כל מאורע ודיכאת כל רעיון שמח שהיה לי.
גרמת לי, הילדה עם החיוך הכי גדול בעולם, להיות עצובה במשך חצי שנה. חצי שנה של בכי – והרבה יותר מבסופי שבוע. חצי שנה שאני מתוסכלת מעצמי. שאני מרגישה לא מספיק טובה.
נתתי לך אין ספור הזדמנויות - כי האמנתי בך. כי חשבתי שהילד המהמם שהתאהבתי בו עדיין קיים בך איפשהו. באתי, כתבתי, הבאתי, אירגנתי. עשיתי הכל. אבל איבדת כל טיפת רגישות לזולת.
ובכל פעם שהשפלת אותי ודרכת עלי, תירצתי את זה בזה שאתה עובר תקופה קשה. לא נורא, זה יעבור לו, הוא צריך להוציא את הכאב שלו איכשהו (הוא הרי לא יודע לדבר, אז שיצעק קצת). וקיבלתי את ההודעות המתחנפות שלך בהבנה ואהבה. רציתי אותן, כי רציתי אותך. ויתרתי על הכבוד שלי, כי חשבתי שיבוא יום, תתאפס על עצמך, תתפוס את עצמך בידיים, ותחזיר לי אותו. שיבוא יום ותגיד לי תודה על כל הסבלנות והקבלה. אבל זה לא קרה, ואני מספיק מכירה אותך עכשיו כדי לדעת שזה לא יקרה.
כי אתה חי לבד. אין לך מושג קלוש מה עובר בחיים של האנשים שאתה כביכול אוהב. אתה לא מתעניין בכלום חוץ מבעצמך. יושב וחושב שהכל יבוא אלייך, שלא תצטרך להתאמץ אף פעם, ומאשר לעצמך את ההתנהגות הבבונית הזאת בגלל שאתה חושב שהייתה לך ילדות קשה. לא הייתה לך שום ילדות קשה. ילדות קשה זה שאבא שלך מרביץ לך ואמא שלך זונה. וברוך השם זה לא קרוב בכלל למה שהיה לך. אז תפסיק להתבכיין כבר. לכולם הייתה ילדות קשה. אצל אף אחד שומדבר לא בא בקלות. כל אחד גדל בצל של מציאות לא נוחה אחרת. אבל בגלל שאתה לא מדבר עם אף אחד אין סיכוי שאי פעם תשמע סיפורים של אנשים אחרים. כי זה לא מעניין אותך. מה שמעניין אותך – זה אתה. לבד. ואתה תשאר כזה, אם לא תבין שיש עוד אנשים בעולם.
אתה לא יודע לחיות בזוג למרות שבאמת ניסיתי ללמד אותך, לתת לך הכל, את כל מה שיש לי, כדי שתבין איזה הרגשה נפלאה זו לחלוק. פעם חשבתי שאתה לא מסוגל לפתוח את העיניים ולראות שגם לי יש רצונות, היום אני מבינה שאתה לא רוצה. שנוח לך. שברור לך מאליו שאני אהיה פה גם אחרי שתזרוק עלי את המיץ של הזבל שלך. אז תשכח מזה. חתיכת אפס.
מה שמוביל אותי למסקנה הבלתי נמנעת שאתה הכפוי טובה הכי גדול שפגשתי. איך אתה מסוגל לעשות את זה? איך סובבת אותי ככה כל כך הרבה זמן? איך לא ראיתי שאתה ממש מרוכז רק בעצמך? איך נתתי לך לאמלל אותי ככה? איך הצלחת להרוס לי כל כך הרבה סופי שבוע? ועוד גרמת לי לחשוב שאני מקלקלת לך. שאני הורסת לך, שאני הדבר הכי נורא שקרה לך בחיים.
רק לפני שבוע נפל לי האסימון. מי שמקלקל לך זה אתה.
אתה לא נותן לעצמך שיהיה לך טוב.
נדמה לך שהחיים מתחילים בעוד שנה וחצי כשתעוף מפה. נדמה לך.
החיים זה עכשיו,
ואתה מבזבז אותם עם כל החרא שאתה מפיץ סביבך.
עם כל הצרחות שלך. והגלגולי עיניים. והאלימות שלך.
אתה דוחה.
ואתה עוד מעיז לדבר איתי על אהבה. אתה מלא מדי בעצמך שלא נשאר לך מקום לאהבה לאחרים. אתה חושב שלאהוב זה להתגעגע. אתה חושב שלאהוב זאת משיכה. אתה חושב שלאהוב זה לסלוח.
אתה לא מבין כלום באהבה.
אתה לא מבין שהדבר הראשון שאהבה דורשת ממך זה הקרבה. רצון לשים משהו משלך על השולחן כדי שמי שאתה אוהב יקח את זה, ויעשה עם זה טוב לעצמו. אתה לא מתקרב בכלל להבנה של מה זה לשמוח מאהבה, מזה להיות מאוהב עד כלות, לשאוף ולנשוף אהבה. להיות מאושר מעצם הנוכחות של בנאדם לידך.
באמת חשבתי שאני לא בסדר אתה יודע?
באמת הסתובבתי איזה שלושה חודשים עם ההרגשה המסריחה, שאני המקור לכל הצרות שלך בחיים.
עד שירד לי האסימון.
אתה הורס אותך.
ואני ראיתי את זה, וניסיתי לעזור, להיות שם מתי שרק תצטרך.
שרפתי כל פרה קדושה בשבילך.
חציתי את כל הקווים האדומים שיש לי.
ניסיתי לשמח אותך.
ניסיתי לארגן לך.
ניסיתי לקנות לך.
ניסיתי לדבר איתך.
ניסיתי לעזוב אותך.
ניסיתי לבוא אלייך.
ושום דבר לא עושה אותך ואת התחת שלך מרוצה.
רק כעס. כעס כעס כעס. עיניים מרושעות. יחס משפיל.
בגלל שאני ילדה קצת יותר גדולה ממך,
ובגלל שיש לי איזשהי הבנה בסיסית של החיים מה שללא ספק חסר לך,
אני מבינה שאתה לא בנאדם רע.
אתה בנאדם שרע לו.
אתה צריך פסיכולוג.
אתה צריך לטפל בעצמך.
אתה בשפל. אתה פשוט לא רואה את זה כי אין לך אומץ להסתכל למעלה.
כי זה עוד משהו שאתה – פחדן. לא מעיז. מתבייש מהצל של עצמך.
אני מצטערת שאני שמה לך את המראה הזאת ככה,
בברוטליות,
אבל זה פשוט מה שקורה כששלושה חודשים אני מחכה לדבר איתך שיחה טובה אחת,
עמוקה,
וזה לא קורה.
שוב – כי אתה מפחד מהדברים שאתה יודע שאני אגיד. כי אתה יודע שאני צודקת (כי נגיד טיפש אתה לא). אתה לא רוצה לשמוע את הדברים האלה. כי זה יוריד לך את הבטחון המזוייף שבנית לעצמך.
החיוך שלך נעלם. הסלגז שבו התאהבתי כבר לא קיים. בגלל זה ממש קל לי ללכת.
פעם היה לך עומק. היה בך עניין.
אין בך כלום.
אתה בורח מהכל. בועט בכל דבר שעומד לך בדרך.
כי פשוט אין לך עמוד שידרה להתמודד עם העולם שבחוץ.
אז אתה נשאר בקונכיה שלך. מתחבא. הולך לים. שורף את כל הסופשים שלך. לא מכיר אנשים חדשים, לא לומד כלום, לא מתפתח. בורח מכל מה שאתה לא מכיר. לא מנסה שומדבר חדש.
איבדת אותך,
ועל הדרך,
גם אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Tamari :)