My ReaLife

זה חוזר.

ההרגשה הבלתי אפשרית הזאת.

אני מתגעגעת.

ואז שונאת.

אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לסלוח לך על מה שעשית לי.

על הבנאדם העצוב שהפכתי להיות בגללך.

אני כל כך מתגעגעת אלייך.

זה אי אפשר להסביר בכלל.

אבל יחד עם זה,

התמונה שלי בוכה שם מתחת לעץ, לבד,

לא יוצאת לי מהראש.

הפצע הזה עוד לא הגליד, ואחריו תשאר צלקת עצומה. שאני לא בטוחה שאי פעם אני אוכל להסתיר או להסוות. או למרוח עליה משחת פלאים שתעביר אותה.

אני עד עכשיו בוכה בגלל זה.

אני עצובה. עצב שלא הרגשתי בחיים. עצב ענק. כבד. יושב ולא מרפה. לא עוזב.