My ReaLife

זה חוזר.

ההרגשה הבלתי אפשרית הזאת.

אני מתגעגעת.

ואז שונאת.

אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לסלוח לך על מה שעשית לי.

על הבנאדם העצוב שהפכתי להיות בגללך.

אני כל כך מתגעגעת אלייך.

זה אי אפשר להסביר בכלל.

אבל יחד עם זה,

התמונה שלי בוכה שם מתחת לעץ, לבד,

לא יוצאת לי מהראש.

הפצע הזה עוד לא הגליד, ואחריו תשאר צלקת עצומה. שאני לא בטוחה שאי פעם אני אוכל להסתיר או להסוות. או למרוח עליה משחת פלאים שתעביר אותה.

אני עד עכשיו בוכה בגלל זה.

אני עצובה. עצב שלא הרגשתי בחיים. עצב ענק. כבד. יושב ולא מרפה. לא עוזב.

כואב לי הלב.

אני מתגעגעת כל כך.

אני בוכה מתוך שינה.

חודשיים.

חודשיים עברו.

ואתה אפילו לא בודק אם אני בסדר.

אני לא רוצה לראות אותך ואני לא רוצה לשמוע ממך.

אבל איך יכול להיות שאתה לא רוצה לשמוע מה איתי? לדאוג לי? אפילו מרחוק?

אני מבינה שאתה כועס, ונעלב, ונמאס לך ממני.

אני מבינה שכל זה קיים ברובד הגלוי.

אבל עברנו כל כך הרבה יותר מזה ביחד.

עברנו יותר ממה שכל זוג נורמלי אמור לעבור. בחיים בכלל ובתקופה הזאת בפרט.

מעבר לכל מה שאתה מרגיש עכשיו,

מעבר לזה שטוב לך, ואתה מאושר, ושמח לך בלב, ואתה לא רוצה שום קשר איתי, ובנות אחרות נפלאות לך ובעינייך.

מעבר לזה.

הייתי אישתך המיועדת כל כך הרבה זמן.

איך יכול להיות שעברו חודשיים בלי שתהייה הגבר שלי שאהבתי כל כך?