אני שונאת שהוא עושה את זה,
ועדיין לא הגענו לשלב התרוצים.
הוא לא מפסיק להתחמק.
הוא משנה נושא,
הוא אמר לי שהוא לא מתגעגע,
שהוא מסתדר יפה מאוד עם חברים שלו.
כנראה שהוא לא רוצה לראות אותי.
כנראה שכל העינין היה טעות אחת גדולה.
אני שונאת שזה קורה
ועכשיו הוא אפילו לא עונה לי.
אני פשוט יעזוב את זה בשקט.
אני לא יכולה להכריח אותו.
אתמול הלכתי לבקר את סבא.
היה נחמד,
היה מרגש,
היה קשה
מאוד קשה.
לא רציתי לעזוב אותו, לא הפסקתי לנשק אותו,כל כך רציתי להישאר שם לידו.
סיפרתי לו הכל, על הכל.
והדמעות לא רצו לצאת.
ואז בקדיש כולם הסתובבו והיתה רוח כל כך חזקה.
זה כל כך כאב.
זה כל כך חיזק.
סבא 'אמר' שאני צריכה לעשות את הדברים לבד, כדי שאני אלמד לבד.
הוא צודק.
אני יודעת
אבל ביקשתי ממנו רק כיוון, את הדרך אני אלך לבד.
אבל כיוון
סימן.
אחרי זה הלכנו לבית שלו, אחרי שנה שלא הייתי שם,
עליתי למטבח,
הספלים עם "לסבא הכי טוב"
"מזל טוב סבא"
"יום הולדת שמח"
הכל עמד שם, כאילו אף אחד לא נגע בזה.
כאילו הכל נשאר.
והזמן עמד.
חיפשתי את הקיסמיים, שכחתי שהם תמיד על השולחן אוכל.
וכשנזכרתי, ומצאתי אותם,
לא יכולתי יותר.
והדמעות לא רצו לרדת.
גם עכשיו הם לא רוצות.
אוי סבא אני כל כך מתגעגעת אליך,
למילים,
לעצות,
לסיפורים.
ל"ג'יגר של ילדה"
הכל כאילו היה אתמול.
וכאילו לא היה בכלל.
ביי סבא.
איך אומרים
שלום ולא להתראות.
לא להתראות
לא אני לא יראה אותך יותר,
רק בחלומות,
בזיכרונות.
ולפחות יש לי אותם.
אני אוהבת אותך כל כך.
יש לי עוד הרבה מה להגיד.
אבל אני לא יכולה להוציא כלום.
הכל תקוע לי בגרון.
פעם אחרת
שיהיה לנו סוף שבוע רגוע
פרח החמה.
נ.ב.
מצחיק שרק עכשיו הן התחילו לצאת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרח החמה.