הדימומים שבין שורותיי...

אוקי, אני חוזה מראש מה הולך לקרות בתגובות,

אז אני מבקשת מכלל ציבור הקוראים,

מכיוון שרובכם כבר עברתם את הגיל,

אל, פשוט אל, תצחקו על הפוסט הזה.

תודה מראש

:)

[אל מי אני עובדת, זה הפוסט הכי מטומטם שהיה פה מזה לא יודעת כמה זמן, אם אני לא רואה לפחות 5 ח' מכל אחד אני לא יודעת מה אני עושה לכם, לפחות שמישהו אחד יצחק מהמצב הזה...]

קפיש?

אז לעיניין-

כואב לי הגב-

למה-

כי אני הייתי מספיק דפוקה ללכת לעשות מחויבות אישית בסיפריה.

[כן, מכאן אני כבר רואה אתכם צוחקים]

זה לא מצחיק, הפעם הייתי לבד כי מילי לא באה, סידרתי 65 מדפים, זה מס' לא נתפס בכלל,

שעתיים של סבל כשברקע המנגינה מתחלפת בין חבורת לבנים מארצות הברית שמנסים לחקות חבורה של כושים שרים ראפ [בו נסגור שזה ממש לא יצא כמו אמנם הוא משהו בסגנון] לזיוף קטלני של מוצרט.

כמו שאמרתי- סבל.

טוב מילא זה,

בהתחלה סידרתי את מה שסידרתי עם מיל שבוע שעבר, מיותר לציין שאנשים חלאות אדם שלא מחזירים את הספרים למקום ונאלצתי באבל ועמל רב לסדר הכל מחדש...

 אחת הקטגוריות שלא ממש שמתי לבי אליה בפעם הקודמת הייתה משהו על רומן חושני- ספרים על סקס וכדומה לזה, הנה לדוגמא כמה מהספרים שעיני נתקלה בהם: "איך לתפוס מילארדר" "המזכירה ה...לא זוכרת מה זה היה" וכולי וכולי וכולי...

פסדר שמות, אבל הבעיה האמיתית התחילה כשראיתי מה מצולם על האריזה, עד כאן, נשים - סבבה, כאילו הציבור הגברי היה מתענג מזה ומוצא בזה עיניין יותר ממני, אבל הגברים - מילא שדאגו שהם יראו כמה שיותר רומנטיים וסקסים בתצלום [יש לי בעיה קשה - לרוב השילוב הזה יכול בקלות להחליא אותי], הם כבר מזמן י-צ-א-ו מהאופנה.

מחזה נורא לילדה תמימה כמותי. קשה קשה....

ליאור- תיהיה מאושר- , זוכר את ה- 5 דק' בהם דיברתי איתך בטלפון והתחננתי שתוציא אותי מהמחזה הנורא של הספרים העומדים מולי, אתה יודע כמה צעקות קיבלתי בגללן?!

פאקינג דמט שיט עם היצור הזה [לא אתה, הספרנית....][רק שיהיה ברור...],

גם כן

מופקרת [עיברית צחה!] שכמותה.

דפקתי בה את המבט הכי "את כזאת בת זונה מסריחה ומזה בה לי לרצוח אותך עכשיו יא שרמוטה מטומטמת" שיש לי, היא כבר חיכתה לצרחות שלי, ואחרי שהיא סיימה את הדיבור שלה אמרתי לה בכל הכי רגוע שלי, משהו כמו -"אל תדאגי, זה לא יקרה שוב.." היא הייתה דיי נבוכה אחרי שגילתה שבמשך ה- 5 דק' הללו לא הפסקתי לעבוד, יאפ....

חוצפה, זה שאין לך אנשים שיוציאו אותך לרגע מהר הספרים שמולך וזה שאין לך אף אחד שאת יכולה להחליף איתו מילים לא אומר שאני צריכה להפוך לגוש אבנית כמוך ולהתנתק מהחברה הכללית לתוך סיפרי שירה מודרנית.

בעקבות זה אגב, התחלתי לחשוב מה מביא אדם להיות ספרן,

לא, לא מצאתי את התשובה.

חבל.

או מזל אם חושבים על זה לעומק...

בקיצור, סיס את יכולה לקפוץ מאושר, אני מצטרפת לילדי הקמפוס, מה שבטוח - לשם אני לא חוזרת!

מרוב חוסר כוח לא החלפתי ספר.

כן, עדיין אין לי כוח.

מחר נלך לקמפוס נראה איך יהיה...

וההשכלה שלי אליכם מכל הסיפור-[שזה פחות או יותר החלק הכי חשוב כאן!]

כשאתם הולכים לסיפריה- תבלגנו את כל הספרים!

כדי שאני לא יהיה היחידה שמסדרת אותם [סידרה לפחות...], וכדי שעוד ילדים תמים יסבלו כמוני עד שיגעו למסקנה שצריך לברוח מהסיפריה כמה שיותר מהר,

והכי חשוב- בגלל שגם לנו מותר להיות , ליתר דיוק- זה מאוד חשוב להיות לפעמים- חלאת אדם... [כל עוד זה למטרה טובה]

 וזה למטרה טוב!...

תאמינו לי שאני אומרת את זה.....

אבל, מה שאיכשהו תמיד יציף אותי באושר זה שקיבלתי 91 בכימיה,

ושזה [טוב בלי שוויץ עכשיו, אבל היה ברור] הציון הכי גבוה בכיתה,

וחצי כיתה בכלל נכשלה,

אי אי, כן אני רעה לפעמים, אבל לראות סנובית בוכה ולנפנף לה עם 91 ביד, זה כיף

:) [ווי פי!]

ואתם חייבים להסכים איתי...

עד כאן להערב, עם גב כואב וצוואר תפוס[ היה צפוי לא?]

אגב- יום שישי, סרט, יקיר, כיף, רק שהוא חולה כבר 3 ימים, וכבר יומים לא עונה לי, ואני בן אדם דואג, ומתבשל בי משהו לא טוב.... אני מקווה שהכל בסדר, הייתי קופצת אליו, אבל, עדיף לשמור מרחק אחרי פעם קודמת....

פרח החמה.

בתקווה לא לחזור לסדר ספרים לעולם,

עם ברכת לילה מושלם לכולנו.

אני חושבת שהפוסט הזה צריך גם קצת מקום לחבר הישרא-פרח החדש שלנו, או במילים אחרות - המתנחל החדש שאין לו מה לעשות חוץ מלקבל קצת מתבונות החיים שלי.

כולם להגיד ברוך הבא ל- "שרדר..."

<לא, אני יודעת שלא עשיתי לכם כזאת כניסה כשאתם באתם לכן, אבל אי - אתם חייבים להבין שהיום יש דרישות קשות ואני צריכה לשמות על קהל הקוראים שלי.....>

[ולא לשכוח - 5 ח' לפחות!!!!]