ופשוט מסקנות....
היום הלכתי לקמפוס - מוקדמות ליום מנהיגות,
עשינו כמה תחרויות,
יצאנו גדולים, באמת שהיינו טובים.
וקצת רבתי עם תומי, אבל הוא הגזים, אני יודעת שזו לא הייתי אשמתו, אני בן אדם דפוק [יקירה- תאקט, תודה מראש], זה היה ידוע מראש...
בכל מקרה, נהנתי, אנשים - קצת הומר,
נראה לי שאני צריכה להגיד את זה לעצמי.
מסקנה מס 1-
הומור
לא לתת לדברים קטנים להוריד לך את המצב רוח- אם זה קורה- תתחרפן!
הוא בא היום, אחרי שבוע,
הייתי צריכה אותו כל כך, לראות אותו, לחבק, לנשק, רק על הלחי, בינתיים....
יש לו את הלחי הכי רכה שנישקתי בחיים שלי, משהו לא ברור....
עם כל טוב בא הרע.
תומר, לא לא שכחתי ממנו.
הוא עשה משהו בשיער היום, וזה הציק לי, ואני נכנסתי להתקף אנדרנלין מעורב בכעס וחוסר וודאות נורא,
הבנתי שפה זה הגבול,
שעד כאן,
שזה לא הולך לקרות יותר,
אין התקפים,
אין לחפש אותו,
אין להתקרב אליו,
ביקשתי מהבנות להשתדל להזכיר אותו פחות, לפניי לפחות.
להתרחק, כמה שאפשר.
אכן כן, אני רוצה את יקיר כדי לשכוח מתומר,
גם כדי לשכוח מתומר.
רק גם.
זהו תומר- עד כאן הרומן הדימיוני החד אישי הזה.
מהיום אתה רחוק, הכי רחוק שאפשר.
רק אל תתקרב אלי יותר.
איך אומרים - רחוק מהעין רחוק מהלב.
[מסקנה מס' 2...]
קטע שהיה לי עם אחי:
- אני רואה שחורות
- את עם משקפי שמש...........
XD
אנשים - שובתים שתיקה!
וזהו.
ומשפט חשוב שלמדתי השבוע-
שמחה וששון לכל ילד בלון.
וכשזה בא באהבה - זה בא באוטובוס.
[מסקנות 3+4]
די תומר,
די בנים,
כי תכלס- אף פעם לא סבלתי אתכם.
ויקיר- נראה, הוא שונה, וזה מוזר.
כי אף אחד לא שונה.
וכן - אני עדיין צריכה והפעם גם רוצה- חיבוק.
לילה טוב לכולכם.
פרח החמה.
עדיין עייפה, אבל עם כמה מסקנות יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פרח החמה.