הדימומים שבין שורותיי...

לא,

אני לא חושבת שאתם שווים את זה  

אני לא חושבת שמישהו ממכם שווה את זה.  [מופנה למין הגברי, לא בפרט לאף אחד מהקוראים פה, כמובן]

אני לא חושבת שאני שווה את זה בכלל.

פרח החמה.

תוהה למה היא צריכה לחשוב בכלל, ולמה היא מדברת אל עצמה בגוף שלישי פתאום.

רק בשביל לקבל חיבוק.

המשך יום.... רק יום

עריכה- בדיוק שעה ו-3 דק' אחרי השכתבתי את מה שכתוב למעלה.

שעה ו-3 שאני יושבת ובוהה,

במה?

בכלום.

אני צריכה לפרוק, ולא מצליחה.

הוא לא שווה את זה כמו שכבר אמרתי,

כמעט אף אחד לא שווה את זה

כהרגלי, תמיד רציתי לדעת את הכל, כמעט תמיד ידעתי.

ועכשיו אני לא יודעת כלום,

לא יודעתה מה הוא מרגיש

מה עובר לו בראש

מה הוא חושב לגבי.

קיבלתי היום בלון מיואב,

אמרתי לכם כבר- שמחה וששון לכל ילד בלון,

גיא פוצץ לי אותו,

שעתיים של כיף היו לי עם הבלון

מישהו חייב להרוס.

סיטואציה שאין לי מושג למה היא הייתה כל חשובה לי,

כנראה בגלל שהוא הביא לי בלון,

לא, זה לא יקיר,

זה יואב, 'אחי' כיביכול,

לא אין לי אליו כלום,

הוא רוצה את אחת החברות שלי,

ובכל זאת -

מישהו שם חשב עלי,

הסתכל לראות מה איתי,

באמת הקשיב לתשובה לשאלה מה שלומך,

באמת עזר.

גם שהוא לא יודע שהוא תרם כל כך הרבה,

הייתה לי הרגשה מדהימה עם הבלון,

זה היה כזה ילדות,

כזה כיף,

מדהים איך דבר כל כך פשוט הופך אותך לכל כך שמח בשנייה,

זה כמו נשיקה וחיבוק,

זה כמו להגיד למישהו שאתה אוהב אותו, זה כמו לשמוע שאוהבים אותך,

היה בזה משהו אמיתי.

לא מובן, פשוט, הפשטות שבזה, והילדות.

יקיר חולה,

הוא לא עונה לרוב,

הוא אומר שהפלאפון מנותק, למרות שהוא מצלצל,

הוא כיביכול לא מקבל הודעות כי הפלאפון היה מנותק כששלחתי אותן,

לא מתאימים לי משחקים, למרות שאני לא חושבת שזה זה,

הוא היה אומר לי פשוט לא אם הייתי מטרידה אותו,

אני חושבת,

אני מקווה.

אני לא הולכת לרדוף אחריו.

אני לא הולכת להתאהב.

אסרתי על עצמי.

אם אתם זוכרים.

ושוב הולך, אותה העיר, אותם פנים
אני מכיר את הריחות שבאוויר
טעיתי, לא ראיתי אותך

כולן דומות פתאום יותר,
כל שיר עושה להיזכר
מכל צלצול הלב עוצר
נגעתי, לא הרגשתי אותך

אני זוכרת שהרגשתי ככה,

אני לא חושבת שאשכח.

ולעולם שוב לא רוצה להתאהב
האהבה שתרקב
הרגישות
שתישרף
לאט

אני עדיין מרגישה ככה,

אבל גם כשאין אהבה, וגם כשלא כל כך מצפים,

מתאכזבים.

ההרגשה הזאת תוקפת אותי הרבה בזמן האחרון,

לא שהיא אף פעם לא הייתה אצלי,

צורך להיות מיוחדת,

כמו הכל אצלי היא באה והולכת,

בשבוע האחרון היא כאן, עם נוכחות מורגשת ביותר.

כנראה בגלל זה התאהבתי בבלון של יואב,

הוא גרם לי להרגיש מיוחדת,

ילדה,

אני יחזור ויגיד שאני לא מיוחדת אני שונה,

כי מיוחדת זה לא דבר שאומרים על עצמך,  למרות שכן.

וכי אני לא תמיד רואה את עצמי ככה,

וכי אני מפחדת,

מפחדת לא להיות,

פחד ילדותי ולא מובן,

פחד לא רצוי, פחד שמכאיב.

לא, לא מיוחדת, רק רוצה להיות.

שונה.

ושונאת את זה, למרות שתמיד ראיתי את זה כדבר טוב.

אני צריכה לפרוק עצבים, לבכות עד שכואבת הבטן, או לצחוק עד שהיא תכאב,

עד שיכאב לי, ואז אני יבכה.

ואז הכל יעבור.

לא, כמו תמיד, הדמעות לא יוצאות אצלי, אם אני יספר לכם שבכיתי..... תיהיו מופתעים.

לטובה.

אני רוצה להרגיש את הלחי שלו שוב, אני רוצה להיות מיוחדת, בשבילו, בשביל כולם, אני כמו תמיד עדיין רוצה חיבוק, ובלון, ולבכות.

והכל ביחד, גורם לי לפחד.