הדימומים שבין שורותיי...

כי אני כבר לא מקשיבה לעצמי.

אין לי כוח

אני לא חוזרת לזה,

אני לא נכנסת לסיפור הזה שוב,

החלטתי שזהו אז זהו.

אבל מחרפן אותי, מטריף!

איך כל פעם, למרות שלא יודעת מה יהיה לי עם מישהו אחר הוא ישאר ברקע, הוא תמיד יהיה שם,

לא משנה מה אני יעשה אני תמיד יחשוב עליו,

אני תמיד יחשוב שהוא מסתכל,

ולא משנה לי מה הוא חושב עלי, אולי כן, אולי רק מעניין,

אין לי מושג,

אני יודעת שאני מרגישה את זה,

וזה לא עושה לי טוב,

ואני לא רוצה להיכנס לזה שוב,

אין לי כוחות להיכנס לזה שוב,

אני מפחדת שאני לא יצא מזה הפעם,

למרות שאני יודעת שכן,

זה שוב התפרץ במכה,

אני רוצה להאמין שאני שונאת אותו, הגעתי למצב שאני רוצה לשקר לעצמי,

כמה רע אתה יכול לעשות לי?

כמה טוב?

למה?

ולא הלכתי להופעה של שי גבסו היום.

חרא.

ושאלו יהיו הצרות שלי,

או שלא.

פרח החמה.

בעוד יום לא מוגדר.

אני חייבת לציין משהו -

אתמול הייתי במצעד אוהבים את החיים,

היינו 6 מכל הקבוצה,

מצעד של הנוער בעיר נגד אלימות,

היינו 1500 בני נוער שם,

היה מדהים,

היה טוב,

היה משחרר,

הייתם מאמינים שאני ימצא אותם בסוף, את החבר'ה החדשים האלה שעושים לי טוב,

שעושים את מה שאני צריכה יותר מכל, מה שחסר לי יותר מכל,

ביטחון.

 ?

ליל מנוחה.