הדימומים שבין שורותיי...

ארץ שכורת שמש
איה אותה ארץ?

איפה אותה שמש?

כבר עברנו כמה מדברות וימים
כבר הלכנו כמה, כוחותינו תמים
כיצד זה תעינו? טרם הונח לנו?
אותה ארץ שמש, אותה לא מצאנו

שלום לך עקיבא, שלום לך רבי
איפה הם הקדושים, איפה המכבי?
עונה לו עקיבא, אומר לו הרבי:
כל ישראל קדושים, אתה המכבי!

שיחרור

כמה טוב להגיד את זה

כמה אור יש במילה הזאת

כמה אוויר אפשר להכניס לגוף כשאומרים אותה

כשצורחים אותה

כשמרגישים אותה

כמה יופי

כמה רגיעה

חיכינו

כן, חיכיתי הרבה

אולי גם הרבה מדי,

אבל היה שווה לחכות

זה לא עדיין לא הסוף, אני יודעת, וגם אתם.

אבל הוא יותר קרוב מתמיד,

רק עוד קצת

רק עוד טיפה

עוד כמה צעדים גדולים,

רק עוד כמה,

וזה כבר כאן,

זה כבר מרגיע, כבר מלטף, כבר משכר, כבר ממכר.

יום בילתי ציפוי נפל עלי,

הכיף שבו

הקסם

טיול של"ח,

תל אביב,

אנשים מוכרים, שאני אוהבת

אנשים זרים, שאני אוהבת כמעט יותר

הגעגוע לכיף,

לכיף שבניצחון,

שבאהבה שלי אליהם

כמה שטויות,

אחרי הימים האחרונים כל גיחוח קטן דמה לי לצחוק מתגלגל

לצחוק מרגיע ואהוב

ממש כמו פעם.

הכל היה כל כך הזוי, השירים באוטובוס בדרך לשם,

העבודה העצמית, החלוקה לקבוצות,

הדאגה,

הכיף,

ממש כמו תוכנית בטלוויזיה

סיגנון "סוף הדרך"

רצים כמו משוגעים,

נכנסים לשוק

דוחפים

צוחקים

צוחקים...

כן, זה היה מרגיע,

הישיבה בבית קפה למרות שנשארו לנו 5 דק' להגיע לאוטובוס בקצה השני של העיר,

הסופלה היה נהדר [כן, אני לירז והילה, הן היו בטוחות שאני עוד רגע גומרת שם, התענגתי עליו, מכל שנייה, מכל טיפת טעם, מכל הלב.] [האמת שלא התכוונתי לאכול, אבל הוא קרץ לי כבר בתפריט, ושאני יסרב לסופלה, בחיים לא, כמעט כמו לגלידה...]

ואז הריצות בתל אביב כמו משוגעים, רק לא לאחר,

למרות שכבר איחרנו בהרבה

היה כל כך מצחיק

כל כך מבדר

כזה בוקר הזוי,

אבל הזוי לטובה

ממש כאילו יצא מסרט,

זה השקט שבאמצע הסערה,

רק שהוא לא באמת שקט,

השקט הכי רועש שהיה לי.

אז כן, אלו התוצאות של מילים טובות-מרגעיות-מרגשות-משמחות [תבחרו מה שבא לכם, הכל נכון פה] בלילה,

ושל יום כיף לא צפוי בבוקר,

ושל נשימה טובות.

השיחרור.

המשך יום נעים,

לכולנו.

פרח החמה.

ממש כמו בימים הטובים....