הדימומים שבין שורותיי...

לא, זה לא עוד פוסט מבין הרבים בישרא בזמן האחרון שמוקדש לנושא החם,

[אנשים בישרא כותבים מדהים, מומלץ לכולם לעבור קצת על הנושא החם הזה ולבדוק מה יש מתחת לאותן הכותרות..עמוק בתוך אותם המכתבים]

אז אני מוצאת את עצמי,

יושבת כאן צמודה למסך,

מתה משעמום למרות המבחן [הענק!] בהיסטוריה מחר,

מסרבת בכל תוקף ללמוד.

רוצה לעדכן, לספר, על החופש, הימים האחרונים, כל מה שעבר, ועבר הרבה,

רוצה להוציא, לא יודעת איך.

אחרי שעייני נתקלו בנושא החם,

כשאני יושבת וחושבת לעצמי האם גם אני יכתוב פה את אחד המכתבים שלא שלחתי...

האם כך אני יצליח וידע איך לפרוק,

אני מוצאת את עצמי חושבת עליו, לכתוב עליו,

ואז אני מוצאת את עצמי תוהה ומבולבלת, מה הוא לעזזאל עדיין עושה במחשבות שלי?

בראש שלי

ברצונות שלי

?

הרי מזמן סגרנו כולנו יחדיו את הנושא,

הוא לא כאן יותר,

וכשחושבים על זה בגיחוח קל וכואב - הוא גם אף פעם לא היה.

כן, זהו הכאב,

שונה מתמיד,

בניגוד לפעם,

הוא פשוט נמצא עמוק יותר,

שוכן שם,

מציץ החוצה לפעמים,

מציץ כמו היום, רק כדי להזכיר לי שהוא עדיין שם,

ושכל פעם שהוא יצוץ, הוא רק יצוץ עמוק יותר,

מראה לי כמה הוא הספיק לחפור לי בלב בזמן שחשבתי שהוא הלך.

אני מתפלא על עצמי אבל -

אל תאסרו עלי,

לא הפעם,

הכאב הזה, הזיכרון הזה

הכל שואב אותי לבפנים,

ואז צפות ועולות התהיות שכל כך ניסיתי לשכוח, אולי בפנים יותר טוב.....

לא בוכים על חלב שנשפח,

לא בוכים על העבר,

לא נזכרים בו.

פרח החמה,

כאן נגמר החופש, מפחדת שמחר כשאני יראה אותו הכל יצוף מחדש.