הדימומים שבין שורותיי...

~פוסט קצת שונה.....~

צליל של הלקאה, היא שכובה על אדמה, כמה פיסות דשא מסביבה, באמצע יער, או פארק עם כמה עצים.

הוא הכה אותה, הכה בה, סטר לה

סטירה אחת, היא צועקת.

סטירה שניה, היא בוכה.

סטירה שלישית, היא זועקת והידיים שלה אוחזות בפיסות הדשא, חזק, כל כך חזק, מושכות אותו, כאילו מנסות להעביר אליו את כאבה.

סטירה רביעית, היא מתחננת שיעזוב אותה.

הוא סותם את פייה עם בגדיה.

לאחר דקות ספורות, או דקה אחת קצרה של טירוף חושים לא מובן הוא חודר אליה.

מעליה

והיא בכתה, נואשת.

לופתת את צווארו עם ידייה,

צועקת, נאנחת, מבוהלת, לא נלחמת.

אז של מי התאוווה כאן?

-שלו, לצלילי הזעקה שלה?, לכוח הזמני שהוא מרגיש?, לקול התחנונים שלה?, לתזוזות הנואשות שלה תחת גופו הכבד?.

-שלה, מתמכרת לכאב?, למגעו?, לא מנסה להזיז אותו, למנוע, מחבקת את צווארו במקום לנסות להילחם ולהדוף אותו מעליה, לא מנסה לברוח, לא רוצה?

-או אולי שלי......

פרח החמה.

לא, אין פה זעזוע, לא בשבילי, זה גם לא מה שניסיתי להעביר לכם.

אגב- לסיפור יש המשך, אבל אני אשמור אותו לעצמי...