הדימומים שבין שורותיי...

הוא הסתכל עלי, במבט הזה שלו, הלא-חודרני שמצליח לחדור רק אלי.

"אז שיקרת לי", הוא ספק שאול ספק קובע, אך מבטו עדיין החלטי בתוך בעיניי, "שיקרת לי כל הזמן הזה,

כן היה אכפת לך מה יהיה מאיתנו, ובכל הקשר הזה, כל הזמן הזה שאני מנחה את העיניינים ואת כיביכול עומדת מהצד את בעצם רצית ולא עשית?, את חשבת ולא אמרת!, שיחקת בי, בנו, אשלת את היחסים בנינו, גרמת לי להרגיש שאני משקר, שאני זה שלא נכון פה, באמת הייתי לך לא נכון?" הוא מתיישב במהירות, ואז באותה המהירות נעמד, ומתחיל לנוע בחדר, לא עוצר, נראה כאילו לא יכול, לא שולט בעצמו.

"אתה טועה" אני אומרת וממשיכה לשבת רגועה מבחוץ, כמו תמיד, אך סוערת מבפנים, סערה שתמיד אשמור לעצמי, כי אסור לו לדעת.  "תמיד הייתה לך ההזדמנות לראות, אף פעם לא באמת רצית, היה לך טוב איך שהכל התנהל. כן, אני ידעתי תמיד, וחשבתי תמיד, ורציתי תמיד, אך שתקתי תמיד, כן שתקתי 'מים שקטים חודרים עמוק' לא?, היה לי צורך לשתוק, אבל זה לא כי היה אכפת לי מהקשר בנינו, להפך - לא היה אכפת לי, כי תמיד ידעתי שאיתך או בלעדייך טוב לי".

הוא נעמד מעליי, מסתכל לי בעיניים, מבטו השתנה, עכשיו יש שם יותר עצבות מכעס, יש שם אכזבה "אז למה בכל זאת רע לך?", אני מרכינה את ראשי, ביני לבין עצמי שואלת מתי הוא למד לקרוא אותי, "כי רציתי שיהיה לי אכפת, ולא הצלחתי, כי אני רוצה אותך, אבל זה לא נכון, הקשר בנינו לא נכון, אתה משחק, הולך ובא ואני נשארת בצד שקטה, פתוחה להצעות שלך, רק מחכה ששוב תגיד שאתה צריך אותי, אני האיתנה כאן. ועכשיו אתה שוב תלך, ואני שוב יהיה לבד, אני חופשיה, הפעם לתמיד, אבל לבד. ואני יודעת שמה שאתה נתת לי אף אחד אחר לא יתן, לא ככה, לא באותה הצורה, והספק הזה שאתה משאיר בי כמו תמיד, אם זה נכון או לא, המחשבה הארוכה עלייך בלילות, כשאין לאן לברוח, אם עכשיו אחרי שתלך לא אראה אותך שוב?, לעולם?. כל זה ביחד, כל ההרגשות, הכל נשאר בתוכי ולא יוצא, כי אני האיתנה כאן, כי אני השחקנית, כי לא תוכל לשבור אותי."

עוד מבט חטוף בעיינך, אתה מחזיק לי בסנטר, תקיף אבל לא תוקפני, עדין אבל לא רך, מעלה אותו, נשיקה קטנה שמתמשכת, נשיכת שפה איטית, שפתיים חודרות, עמוק, יותר מתמיד כאילו מנוסות לחפר על כל הזמן וכל הנשיקות שלא יהיו עוד, דמעה איטית של פחד, לשון איטית שכמעט לא מרגישים בה, שנייה ארוכה, וזהו, מה שנראה כשעה ארוכה מהולה בעצב חריף ובפחד חלף, הדקה שהייתה לנשיקת הפרדה שלנו נגמרה, אתה יוצא, בלי להגיד כלום, בלי 'אני אוהב אותך', בלי 'תמיד אזכור', בלי 'אני אמצא אותך שוב' ועוד דמעה זולגת לי, אני לא יודעת למה, את עצמי אני כבר לא מבינה, הדמעה נמרחת על הלחי, הפנים נשטפות, ושוב זהו, נגמר, שקט מסביב, מספיק, אני החזקה, האיתנה, גם כשאתה לא כאן.

שמש בחוץ, האביב מתחיל, תקופה חדשה, פחד לא מובן, וחלום הזוי.

פרח החמה,

סוף תמיד היה גם שינוי. אם ככה כל שינוי הוא התחלה של משהו חדש, וכנראה שגם לא צריך לפחד מסופים.