הדימומים שבין שורותיי...

אנשים מדברים על מלחמה, בכל מקום, כולם נראים כחיילים פתאום, כולם מנסים להכין את כולם למכה הגדולה שתבוא פתאום, כי כמה שאנחנו יודעים (ומנסים להיות מוכנים) שזה יגיע, זה יבוא לנו בפתאומיות.

ואני, בניגוד לפעמים אחרות שהשתדלתי להימנע מלכתוב על זה, ועל הרגשות שלי בכל מה שקשור למלחמות, באמת ובתמים מפחדת.

כולם מדברים על צבא פתאום, רוב היקרים לליבי קרביים, ובמלחמה האחרונה, בזמן המלחמה, למרות שהיו לי שם 2 אחים, אחד ממש בתוך לבנון, פחדתי, אבל לא ככה.

הנה, פתאום, האסימון נופל לי, בימים האחרונים, כאילו הכל מתחבר, אולי כי כמו שעד עכשיו ראיתי שלום בכל מקום עכשיו אני רואה מלחמה.

תמיד אמרתי שפחד זו ההרגשה הכי רעה ולא נעימה שיש.

אבל היא לא משתלטת עלייך, היא לא משתקת אותך, לפחות לא אצלי.

והנה, פתאום, אני כולי משותקת, מפוחדת כמו שלא הייתי מזמן, נכון שיש עוד זמן, נכון שאנחנו לא בתוך המלחמה הגדולה,  והמלחמה היום–יומית היא לא זו שמפחידה אותי, אני עדיין משותקת.

יש משהו שיותר דומה לאימה בפחד הזה, והידיעה שאתה לא יכול לעשות כלום כדי לשנות, אולי היא זאת שמפחידה אפילו יותר, בואו פשוט נחזיק מעמד, בכל דבר רע יש טוב לא?, זה כבר הוכח, ויקרה מה שצריך לקרות, רק שישמור עלינו ה', שישמור עליהם, שבסך הכל יזכור שאלה ילדים שם ששומרים עלינו, ויותר ממנו, שאנחנו נזכור, שגם אם אנחנו לא בזמן מלחמה (שקר גס, אנחנו במלחמה רצופה כבר כמה שנים, זה פשוט הפך לשגרה, כמה עצוב), הם עדיין מסכנים את חייהם כל יום, אני מניחה שמי שלא עובר חיים מוקפים בצבא לא מצליח לקלוט את זה,לא תופס את גודל הסיכון, אני לא רק מניחה, אני יודעת שזה ככה, אני רואה את הסובבים אותי, החברים הכי טובים שלי וכל כך מציק לי שאני לא יכולה להסביר להם את הפחד.

אבל הם מבינים, אחרי יום הזיכרון האחרון הם מבינים.

~

טקס של בית הספר, חם כמו שלא היה כל כך הרבה זמן [אני מניחה שכולכם זוכרים את החום], הטקס עצמו גרוע [אכזבה ענקית, בדרך כלל הוא הטוב בעיר], רק בודדים מקשיבים, כל השאר מדברים, כל חבריי יושבים שורה מאחורי, בערך כל עשר דק' הסתובבתי לבקש שישתקו ושיכבדו את המקום, גם אם חם להם, גם אם מסריח להם, שיחשבו כמה קשה היה לחיליים, מאחלת להם שאלו יהיו הצרות שלהם בחיים. בשלב מסויים הם הגזימו, הסתובבתי, עם קצת דמעות בעיניים מהטקס, אמרתי להם שילכו, שהם מפריעים, שאם הם לא יכולים לסבול והם לא מקשיבים שילכו, כי יש אנשים כמוני שמקשבים ומה שהם עושים זה לא לעיניין, ואז הסתובבתי בחזרה, עברה בערך חצי דקה עד שמצאתי את עצמי מייללת על הברכיים שלי ועוד חצי דקה שאחת הבנות התיישבה ליידי, ואני התקפלתי בתוכה, כמו שאני לא זוכרת שהתקפלתי בתוך מישהו בחיים, ובכיתי כמה בכיתי, אז הם השתתקו, אני לא בטוחה שהם הבינו שבכיתי בגללם, בגלל חוסר הערכה שלהם, בגלל שנפגעתי ממה שהם עושים, בגלל שיש אנשים כאלה בעולם שפשוט לא מעניין אותם, כאילו הם חסרי כל רגש, שהם פשוט לא מצליחים להבין, אבל איפשהו הם הבינו את המסר, אני יודעת את זה כי אחרי זה הם פשוט שתקו...

 ~

כן, בין המוות לחיים, בין מי שגורם להם ומי שמונע, מה שהכי מציק לי זה הציבור הרחב, השפלות, חוסר ההוקרה, אולי זה גם חלק ממה שמפחיד אותי, תמיד התביישתי להיות מהנוער של הדור שלנו, בזמן האחרון אני יותר מתמיד, הם, אנחנו, אפילו החברים הכי קרובים שלי, מגעילים אותי כל כך.

פרח החמה.

הפחד משתק, מעיק, מפחיד, איימתי יותר מתמיד, אבל הוא לא יגרום לי לברוח.

לפני שנה בדיוק -

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=241242&blogcode=3888975