הדימומים שבין שורותיי...

האמת, שבשבועיים האחרונים איבדתי את עצמי, איפשהו בין החופש, ללימודים ולרגשות.

אין לי את הבטחון לעמוד מול עצמי ולהגיד בדיוק מה אני,

העקרונות עדיין אותם העקרונות, אבל משהו בילדות אבד, משהו שממש חייב לחזור אם לא החיים שלי פשוט ימשיכו להדרדר.

ללימודים אפשר להגיד שנחזור רישמית רק בסוף אוקטובר, עד אז יש את חופש ראש השנה, חופש פסח, 8 ימי פולין, 5 ימי גדנ"ע ובין לבין גם 10 ימי הכנה לפולין, משמע הרבה חומר להשלים עד לנובמבר...

בין פולין לגדנ"ע יש 5 ימים, כ"כ קצת!, אבל יש בזה טוב - אני יודעת שכל מי שנסע לפולין ילך לגדנ"ע וישקיע בה עד הסוף, דווקא כי הוא כן הבין, 5 ימים לפני זה, למה כ"כ חשוב לשמור על המדינה, החלק הזה  ישקיע את כל

ה100%, יבכה בלי סוף, אבל ישקיע.

אני יודעת כמה קשה יהיה לי לעמוד שם, בפולין, ולהיזכר שלפני כמה ימים נודע לי שאין קרבי, שזה לחלוטין אבוד, שהגב הדפוק שלי החליט להתעקם ב 4 ס"מ מעל למה שמותר כדי ללכת לקרבי, הפרופיל שלי באופן אוטמטי צנח, אני מרגישה כאילו אני עצמי הרסתי לי את אחד החלומות היותר גדולים, אני יודעת כמה קשה יהיה לי לעמוד בפולין ולדעת שאני לא אוכל להגן על המדינה שלי כמו שרציתי, שאני לא אוכל ללכת עם זה עד הסוף ולתת את כולי.

חוץ מזה הימים דיי מלאים לי, כל הזמן בריצות, אין רגע שקט, תמיד אהבתי את זה, אבל משהו חסר לי... ועד שאני אבין מה זה כדי לחזור להיות אותה ילדה היסטרית מאושר, נשאר לי רק להמשיך לחפש...

שבת שלום.

פרח החמה.

ציונות. עד הסוף.