הדימומים שבין שורותיי...

היה לי טוב בפולין וטוב לי גם עכשיו, כאילו כל העצב, הכעס והדיכאון של לפני הטיסה נשכח.

אני כ"כ מקווה שזה ישאר ככה.

השביתה באה בול בזמן, יש איפה להשלים שעות שינה ולהירגע מכל מה שהשארתי מאחור.

פולין הייתה משהו מדהים, דבר ראשון הנופים המהממים, באמת ארץ יפה.

רוב האנשים שם נחמדים מאוד, ראינו המון ישראלים, בעיקר משלחות, באחד הלילות ישבנו אני וחברה עם 2 בנים ממשלחת אחרת בחדר שלהם, עד שתפסו אותנו וזרקו אותנו משם, אבל היה כיף :P

בכלל הטיול עצמו היה כיף עם כל החברים. לא בכיתי בגלל השואה, בכלל, כל הסיפורים לא ריגשו אותי, וגם לא את שאר המשלחת. אבל היה קצת קשה לעמוד שם, בתוך הרכבת, בתוך תאי הגזים, במגורים של העובדים, העבירה המון צמרמורות המחשבה שאנחנו איפה שהם היו, היו שניות שפחדתי שיסגרו עלינו את הדלתות והרכבת תתחיל לנסוע, שיסגרו עלינו את הדלתות והגזים יפלטו שוב, עלינו.

בסך הכל למדתי המון, כ"כ הרבה דברים שלא ידעתי, כ"כ הרבה דברים שידעתי והתברר שידעתי לא נכון.

אני לא חושבת שהמסע הזה שינה אותי או את הערכים שלי, הערכים שהמסע הזה אמור לתת היו ציונות, כבוד האדם ועוד כמה בדרך... ובסך הכל תמיד היו לי את הערכים האלה ככה שאני לא חושבת שבנושא הזה רכשתי משהו חדש.

בקשר ליומן מסע שהבטחתי, אז אין, לא כתבתי כלום כמעט, לא היה לי זמן בחלק מהמיקרים, בחלקם השני לא היה לי כוח ובשלישי פשוט לא הצלחתי להעביר את הדברים על הדף, אבל לא שכחתי אפילו אחת ממחשבותיי על מה שרציתי לכתוב ולא אחת מהמחשבות שרצו לי בראש בכל המסע הזה. ככה שיש לי מספיק זמן לכתוב אותן וגם להעיבר לכם כמה מהן.

ולסיום, כ"כ הרבה שירים נגעו בי במסע הזה, אין לי ארץ אחרת, פרח, התקווה כמובן, לכל איש יש שם, אבל בעיקר -

אפר ואבק - יעקב גלעד  (ביצוע - יהודה פוליקר)