הדימומים שבין שורותיי...

את הקטע כתבתי בצהוריים באחת המחברות בחדר שלי,

במיוחדת בשבילכם,

עכשיו מצאתי מחשב להעלות אותו לכאן....

מוזר, כל כך הרבה מילים התרוצצו לי בראש, במשפטים לא גמורים, ועכשיו, כשאני כאן, מול הדף, כל כך קשה לי לכתוב אותן, פתאום כל כך קשה לי להתחיל.

זה מוזר, זה שונה, זה אמיתי.

אני יושבת כאן בחדר, בחדר שלי, על המיטה, אחרי שהזזתי קצת את הנילון שנועד לאגן עליה מפני האבק,

אי אי, החדר שלי. [כמה אוויר אני לוקחת לפני המשפט הזה]

כן, אחרי החפירה של הפוסט הקודם עד כמה קשה לי להיפרד מהמפלט שלי, זה ממשיך, אבל אולי וכנראה חיובי יותר, מנק' מבט שונה.

תמיד ידעתי עד כמה זה חשוב לי, עד כמה החלק הזה הוא החלק הכי טוב ויפה בשיגרה שלי, החלק שהכי ממלא לי את הלב, שהכי רצוי לנפש שלי.

לשבת כאן, פולחן בית הבובות הקבוע ברקע, כרגיל ישר אחריו יגיע הזמן של משינה [כרגיל - אחת הפעמים היחידות שאני נהנת להגיד את זה], גררר, איזה כיף, סוף סוף בית, הפועלים הלכו מוקדם היום, אז חיברתי את המערכת לחשמל [כמו שכבר הבנתם], ועכשיו כשצריך לשנן חומר למבחן בספרות מחר, אין שום מקום אחר בו אפשר לעשות את זה יותר טוב מכאן, אז אולי הספרים ואני לא נתפרס על קצה המיטה ולא על השטיח כמו תמיד, אבל האוויר הזה עדיין כאן, ההרגשה המוכרת, אין קטורת ברקע, כולן ארוזות - קצת מחרפן אבל לא נורא, זה מה יש.

הקירות עדיין צבועים בצבעים שלי עם הידיים שלי, הדלת של הארון עדיין מלאה קישקושים מבפנים, את הריצוף עדיין לא החליפו לי, כך שאפשר להגיד שחוץ מזה שאין בחדר כלום הסערה של השיפוצים עדיין לא עברה בו.

ומה אני עושה?, נושמת, נושמת את הרוגע הזה שכל כך חסר לי בימים האחרונים, ימים של ריצות, שגם אם אני יושבת אני לא באמת נחה, ועכשיו - סוף סוף - אוויר, אבל אוויר אמיתי, אוויר של בית, נשימות מלאות בתשוקה, אזיה כיף לי, אי אפשר לתאר.

סוג של אושר, להסתובב בחדר, שמשהו ממני עדיין נשאר בו, להסתובב כמו ילדה קטנה עם ידיים פרוסות הכי חזק שאפשר לצדדים, כמו סביבון, ולצחוק, את אותו הצחוק הממכר, צחוק של אושר, לצחוק עם דמעות בעיניים - עצב? שמחה? לא, התרגשות זה מה שזה. לדעת שמה שמשמר את כל זה, מה שמאפשר לרגשות שלי לצאת כאן זו הנוכחות שלי, שתימצא כאן גם כשהחדר ריק מכלום, זה הזכרונות שמכניסים באוויר טיפת שמחה.

ואני נושמת כמו שכל כך הרבה זמן לא נשמתי, אוויר שקשה להגדיר, אוויר שיש בו הכל, אוויר של המקום שאני הכי אוהבת בעולם, אוויר של בית, הבית שלי, החדר שלי, המקלט הגדול מכולם, השלווה - שתמיד נמצאת כאן.

"

פתאום כשנראה שהשחר לא יפציע לעולם בא ועולה זיכרון ישן

"

-ביטחון, שלווה, אהבה, זיכרונות, רגשות, דמעות, מיטה, טאולט, 4 קירות, מדפים,

ספרים, מנגינות, נשימות, ילדות ואוויר, כל כך הרבה אוויר-

פרח החמה.

אין כמו הבית, תגדיר בית, אני כבר הגדרתי

אוויר,

אין לי אוויר כבר,

ימים כל כך מלאים ב-כלום

מיום שלישי לא הראתי נוכחות בלימודים, במקום זה הייתה נוכחות מוגברת במיטה עם המד-חום...

כאבים נוראיים, לא יודעת איך עברתי את זה, היו רגעים שלא יכולתי להחזיק מעמד יותר, אבל עברתי,

ושוב אני כאן.

ומחוץ למחלה שלי -

שיפוצים,

אמא שלי, שהג'וק של השיפוצים שוב קפץ לה לראש החליטה שזה זמן טוב,

ואני נורא קשה לי עם זה, כי היא הופכת את הבית, שוברת קירות אצלה זה שיפוץ, אצלי זה הרס.

הרס מוחלט של כל החיים שלי, כל הזכרונו שנמצאיים בבית, החדר שלי, המקום היחידי שאני מרגישה בטוחה בו, ואתם יודעים כמה קשה לי להרגיש בטוחה,

כל פעם שקצת קשה אני מוציאה צבע ומציירת על הקיר, או שמה תמונה אחרת, מדביקה משהו אחר, יוצרת משהו אחר,

והיא באה ומחליטה שהחלונות שלי, אלה שלפני כמה שנים ציירתי עליהם צבעים שכל אחד מהם סימל משהו אחר, אלה שפעם ששיחקתי במורה הנחתי עליהם דף וכתבתי עליו בלורד כחול, והלורד הכחול הזה עבר לחלון, ופחדתי שאמא תראה אז צבעתי אותו בטיפקס ולפני שנתיים אח שלי שם לב וכל האחים שלי רבו איתי שזה חדש ושעשיתי את זה רק עכשיו למרות שעשיתי את זה לפני שנים.

כל מיני זכרונות קטנים כאלה, הדלת שמלאה קילופים מכל השלטים ששמתי עליה והחלפתי עם השנים, כל פעם אחד גדול יותר שלא יראו את הקילופים,

הקירות שלי, הקירות המלאים שלי, שאי אפשר לזוז מילימטר עם האצבע בלי לראות עליהם משהו, ולא סתם משהו, משהו שהשאיר לי סימן בחיים, סימן בלב.

והיא מורידה את הכל, צובעת מחדש, זורקת את כל ה'זבל' מחליפה חלונות מחליפה דלת מחליפה ארונות, מחליפה מדפים,

ודיבורים לא עוזרים איתה,

מסתבר שגם לא דמעות, וכמה דמעות, היסטריות, לא מעניין אותה,

יש לה ילדה דפוקה, ילדה של זבל, שנקשרת לדברים, אבל היא הורסת, היא תביא צייר שיצייר את העננים על הקיר מחדש, לא מעניין אותו שהחתיכות נייר שהודבקו שם לפני באו מהלב שלי.

עכשיו אין בחדר כלום, יש 4 קירות ריקים, 2 חלונות, דלת, ומיטה, המיטה שלי, שגם היא תיזרק בסופו של דבר.

ואני עומדת באחת הפינות ובוכה כל פעם מחדש, אבל בשקט ובלי דמעות, כי הם לא יוצאות, כמו תמיד, רק השבוע הן באמת הרשו לעצמן, באמת השתחררו.

אני יודעת שיהיה טוב אחרי זה, ושהתוצאות אולי יהיו לא פחות טובות, אבל קשה לי להיפרד, כי זו בכל זאת תקופה, וזה בכל זאת המקלט שלי שיקח לי המון המון זמן לבנות אותו מחדש...

התקווה שנגמרה במשך השבוע מתחילה לחזור, אני גם מרגישה הרבה יותר טוב היום, יודעת שיהיה בסדר.

שבת שלום לכולכם,

פרח החמה.

ישראבלוג, המקום במופלא הזה, הביא לי כל כך הרבה דברים עד היום,

יותר מדברים הוא הביא לי אנשים,

וחיבה רבה,

חוץ מהאהבה הענקית שלי לאנשים פה, ולבלוג הזה שכבר מזמן הפך לחלק ענק ממני ומהחיים שלי,

ישרא הביא לי אהבה, אהבה-אהבה,

נכון, היא לא הייתה ה-דבר, או ה-אהבה, היא לא הרגש הכי חזק שהרגשתי, בטח לא הכי חזק שאני ירגיש,

אבל כן היה שם משהו,

במשך שבועיים וחצי ככה,

היא הסתיימה היום?

לא ממש, היא הסתיימה כבר לפני זה,

אבל כמו שהיא התחילה לפני שהיא הייתה רישמית, היא הסתיימה לפני שהפרדה הפכה לרישמית,

למרות הכנה של שבוע לרגע הזה, שבו אם לא הוא יפרד, כנראה שאני יקח עלי את התפקיד,

זה בא בבום, נפל עלי פתאום, ואני לא מבינה את זה, ואני לא יודעת למה,

בכל מקרה,

ידענו כבר מההתחלה, מה שבא מה הולך מהר [זה נשמע הרבה יותר טוב בספרדית...]

מחר יום חדש, עד מחר, אחרי שינה טובה, זה כבר יעבור לי,

גם באותם רגעים, אחד המקומות היחידים שרציתי ללכת היה הקמפוס, ובמקרה הייתה פעולה היום,

בהחלט עזר!

הייתה אחת ה-פעולות, מזמן לא צחקתי ככה =]

בזמן הפגרה של המחשב שלי יצא לי לקרוא, בין הספרים הגיע לידיי גם 'דואט בביירות' של מישקה בן דוד, ללא ספק אחד הספרים,בעיקר בגלל הכתיבה, משהו בה כל כך שנון, שנינות כזו שבאה במידה הנכונה, בטיפטוף הנכון, בדיוק במקומות הנכונים, שמשתלבת עם הסיפור והעלילה, מסוג הדברים שרק סופרים מעטים זוכים בהם.

מה שעוד אהבתי, שעלילת הספר דיי משקפת חלום ילדות קטן שתמיד רציתי להגשים, הספר עצמו מדבר על המוסד ועל החיים של כל מי ומה שמסביבו, על התקשורת, ומה שאני הכי מזדהה איתו בעולם הזה, העיקרון הכי חזק שלי [כמו שכבר כולכם יודעים מרוב שחפרתי לכם עליו] - הציונות והצדק, ההשקפות הישנות וההשקפות מהצד של אלה שחיים ורואים את המדינה והעם שלנו בצורה אחרת לחלוטין, באיזשהו מקום - כמו שאני רואה אותה.

וכמו שאתם מכירים אותי, אין מצב שאני יקרא ספר טוב בלי להביא קצת ציטוטים לעיניין -

"ובאותו הזמן הוא רואה את עצמו מבחוץ, כמו בסרט. יודע בדיוק היכן הוא ממוקם, וגם איך הוא נראה לכל אחד. ואז הוא פועל, והתנועה שלו כל כך קלה, כל כך לא מורגשת. הצעד, השליפה והירי. ופתאום יש רעש עמום מאוד, ומישהו מתקפל כאילו ניתק חוט שמחבר את חלקי גופו השונים, וגופו נחבט בקרקע כמו מריונטה שנתלשה מידי המפעיל שלה, כל-כך שונה ממה שרואים בקולנוע. והוא רואה את התגובת העוברים ושבים. אלה שמעיפים מבט וממשיכים ללכת, ואלה שמעיפים מבט אחרונית, ואלה שסוטים בבהלה, ואלה שנעמדים כמוכי רעם, ואלה שרוכנים לעזור. והוא, כצל, כרוח, משתלב בין ההולכים, ויודע בדיוק מה קורה מאחוריו וכמה צעדים עליו לעשות עד שיפנה לסמטה שבה ממתינה לו מכונית המילוט, ורק אחרי הפנייה הוא חש פתאום חבטה בצלעותיו, כאילו חזרה נשמתו לגופו, כאילו מישהו החזיר את הווליום לסרט. ובבת אחת מכים בו כל רעשי הרחוב, וריחותיו, והמראות, והקולות בקשר. והוא משתלט שוב, במלוא חושיו, על המכונה הארצית הזו שהוא מנהל עכשיו, מנהיג את אנשיו מחוץ לאזור הסכנה, ומדווח בקשר בקולו העמוק, הרגוע, שהכל בוצע ללא תקלות."

"במדינת המשטר ההמרחק מזה ועד מעצר על ידי כוחות הביטחון קצת מאוד, ובאקס-טריטוריה של החיזבאללה המרחק מחשד ועד חטיפה או מוות קצר עוד יותר"

"בטבע, רק הזנים שידעו להעמיד בראש העדר לוחמים שמוכנים להילחם, שרדו, וכדי שיהיו כאלה, הם תוגמלו יפה מאוד. אם אצלנו קורה באמת מה שאתה תיארת, אם החברה תעדיף את הברוקרים והעיתונאים והג'ובניקים - אז היא תיכחד. האמיתות של הטבע הן די פשוטות. שורידם העדרים שיש בהם מספיק פרטים שמוכנים להילחם, ובעדר שלנו, זה אתה ואני...."

"לא לבצע, תמיד יש סיבות"

"אבל נזכרתי בפתגם רוסי שמסכם את זה לא רע: עם שלא יודע לכבד את הגיבורים שלו, לא יהיו לו גיבורים."

"עבור רונן היו חיפה, הנמל, המפרץ, חלק בילתי נפרד מחוויות הצבא. שם הם לא רק צללו, הפליגו ותירגלו, שם גם הסתובבו במדיהם, ואחר כך עם הכנפיים, שם תפסו את הבנות - תמיד היו כאלה שהמתינו לשייטים, מחזור אחרי מחזור, במקומות הבילוי הקבועים. שם גם הלכו מכות עם יריביהם הקבועים מטירת הכרמל. ושם הוא גר בשתי שנות שירות הקבע שלו בשייטת.

גדי ידע שזו הפעם האחרונה שהוא מביט בארץ מצדו השני של הגבול. התרגשות אחזה בו תמיד כשהביט בארץ בעיקר ממזרח, אך גם מצפון ומדרום. בדימיונו יכל לשחז בדיוק איך נראית רמת הגולן במבט מהרמה הסורית, גם ביום, ובעיקר בלילה, על קיבוצי אורותיה הצהובים. הוא זכר איך התרגש למראה הריבועים הירוקים והחומים והצהובים והכחולים של עמק הירדן ושל עמק בית שאן, כשהשקיף עליהם מעקרבא שמורדות הירמוך או מאום-אל-קיס. תמיד שנגלתה לו הארץ - והוא עומד לנגדה, בארץ אויב - תחושת הבדידות שלו הייתה חריפה מאין כמותה.

ועכשיו זו הפעם האחרונה. [.....] פרידה מישראל מזווית שרק ישראלים מעטים זכו לראותה. פרידה מחלק חשוב כל כך של חייו."

ואחרון חביב, אך חשוב כמעט יותר מכל  -

" אתה הולך להרוג מחבל, שהרג ושמתכוון להרוג, ויש לך את כל ההצדקות והגיבוי של המדינה שךל. אבל הוא בן אדם, עם סיבות משלו, ואתה הולך לעשות את זה כי אתה בוחר בכך. [.....] אם בחרת לצאת לדרך, אתה צריך לקחת בחשבון שמשהו ישתבש. לא רק מבחינה מבצעית, אלא גם על בסיס שאני קורא לו מוסרי. [....] אז תזכור את המדינה שלך, את הפיגועים שיהיו אם לא תירה. ואחר-כך תזכור שההחלטה מה לעשות במצב החדש שנוצר היא שלך, שלך בלבד. והיא נובעת מכל מה שאתה: לוחם, ישראלי, אכפניק, הגיוני, נגיד -הוא הביט ברונן וצל של חיוך התגנב לשפתיו - אבל בעיקר בן אדם."

תאמינו לי שאני אומרת - אם הייתי יכולה הייתי מכניסה לפה כל מילה ופסיק בספר,

כי באמת כל מילה פה נוגעת בי באיזו שהיא צורה.

שווה כל רגע, ומומלץ בחום!

מסקנה - כשנותנים לכם ספרים על חידוש המנוי לעיתון - תקראו אותם, 'מעריב' תמיד הביאו ספרים טובים, אני דואגת לבדוק את זה כל פעם מחדש.....

 ואם כבר דיברנו על משפטים לחיים, רמי העניק לי [לנו] היום כמה, הנה לכם 2 מובחרים -

- "הילדות היא מטרה בפני עצמה ולא הכשרה לחיים בלבד" (פ.פריכל)

- דבר יפה הוא כל דבר שאנו מתבוננים בו באהבה.

מקווה שעבר על כולכם יום אהבה שמח ואוהב ביותר,

אחרי פוסט ארוך שכזה, הכל נראה טוב יותר,

לסיום אני רק מודה לרועי, שבכל זאת יצא לי ממנו משהו,

ומודה לכם,

על ההקשבה,

והתמיכה,

ועל זה שרובכם הייתם כאן וגם אם בלי כוונה העלתם חיוך ענקי על שפתיי!

פרח החמה.

כמה טוב לחזור הביתה, ולנשום את אותו האוויר המוכר.

שאיפה גדולה ולילה טוב.