תפסתי ברגע האחרון את האוטובוס האחרון של היום האחרון בידיעה ברורה שהנסיעה תהיה מעיקה.
הריח של האלכוהול לא איחר לעלות תחנה או שתיים אחריי. בחורות שיכורות בשיחה צווחנית אחת אל השניה, מהזרוע של כל אחת מהן נוזל הדיו משארית חותמת של מועדון והעיניים שלהן נפוחות, אדומות ועייפות, למרות שהפה עירני.
המילים האנגליות של דרקולה עברו בקו דק וישר מהעמודים אל העיניים ומחשבות על גורלו המר של ג'ונתן הארקר הדהדו בין האוזניים ששמעו מוסיקה טעונה, בין הצרחות של הילדות.
רגע לפני שירדתי, ילד ערבי אולי בן 17 ואולי בגילי שלח לי נשיקה מהחלק האחורי של האוטובוס. באותו רגע התמלאתי זעם ורציתי לוותר על התחנה ולפרוק עליו מטענים, בתור הנציג האידיאלי של אנשים שעשויים מחרא מסריח. הסטתי את המבט וירדתי למדרכה. המחשבה החזקה על התקווה שאגרום לו יום אחד לשלם על כל החטאים שהוא עתיד לבצע התחלפה בהשתאות פראית מהענן שעברתי בתוכו, או שעבר בתוכי, והצטערתי על שהיא לא איתי כי הענן שחרר הורמונים מלוחים ורציתי שניגע עד שיכאב.
בעיניים אדומות עברתי את כל הכבישים בדרך אל הרחוב השקט ולפני שדרכתי בשקט כיביתי את הגיטרות והתופים וחיפשתי אחרי חזירי בר קרובים.
כל צעד הגביר בי תחושות חייתיות. המוח הריץ מחשבות מאחת לשניה בחצאי משפטים ובמילים בודדות, כמו משחק אסוציאציות שקדח בי. הקצב המהיר כאילו הקטיר את הראש בעשן והתחיל לכאוב לי מבפנים החוצה.
החושים המתחדדים והולכים הקשיבו בדריכות לקולות התנים שבכו כמו אישה נאנסת. הם נשמעו פצועים וכמעט שרציתי לעזור להם אבל מה לי ולהם, ובכלל ככה זה הטבע.
הרוח אמנם התנגנה בקרירות נעימה אך לא מרגיעה והמכוניות הזיעו בלחות הגבוהה. גם הגוף שלי נהיה דביק ופתאום ריח הסקס שדבק בי כל היום נעשה כל כך דומיננטי שנדמה לי כאילו הייתי ליבת עננת סירחון סקס בתוך הענן הענק וניסיתי להזהר עוד יותר לא להתקל בחיות גדולות שכן אפילו הן לא היו מתבלבלות כי בסופו של דבר נקבה היא נקבה ולי היה ריח של שתיים.
גן השעשועים נראה תמיד אכזרי ומאיים בשעות הקטנות ובערפל הכבד הרוח הניעה את הקרוסלה והתפתיתי לדמיין את המתים הקטנים משתעשעים במבטים חלולים, ריקים, וחיוך בשפתיים אשר להן שאריות החיים היחידות.
הצרצרים רעשו כמו שקית ניילון מתקמטת והעלים על העץ נשמעו כמו גריסת בשר בין מתלעות חייה גדולה ומכוערת צמאה לדם.
עצרתי לחפש את הירח ואהבתי להתעלם מהעובדה שהערפל מסתיר ממני גם ירח וגם את הקצה הבהיר של השמיים שרומז שהבוקר קרב ונותרתי בשעה אפלה ומעורפלת, זמן בין-ערביים, זמן בין-כלאיים. רגע-נצח שכזה עם אופי מאיים ומחשבות חסרות-מוסר.
במקום קרוב אנשים גונחים בקצב שונה וחזיר בר רחוק התרעם בנחירה על הרעש הזול והמזוייף.
עוד מעט יקץ זמנם של הערפדים ויצורי שטן אחרים. כמעט הייתי כזאת שיכולה למצוץ כל שמחת חיים מהילד הקטן שיכאיב לכל כך הרבה בנות בין הרגליים, או לפחות לגרום לו להשתין על עצמו מפחד בזמן שדמו ינקז מגופו והעגיל הנוצץ באוזנו יתנפץ בין שיניי. אולי הייתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
