בואי נאהב
בואי עכשיו
בואי נשכב.
בואי נאכל את הגשם
בואי נטרוף את הקלפים
בואי נשחק - אני שלולית ואת שלולית
תני לי לאהוב,
אני אתן לך לנצח.
***
הנה אני מנתחת לבד את כל הזמן שלנו יחד.
בעין חדה ובוחנת חותכת כל רגע מיוחד
וחיוך רטוב מדמעות מדביק בחזרה
פיסות של
זכרונות ל
אהבה.
מאות רגעים מונחים בסדר א"ב על גבי מדפים ללא-רבב בספריה שלי.
והנה,
אני מושיטה יד,
פעם אחר פעם,
לוקחת רגע,
פותחת לקרוא
(מהעמוד הראשון עד האחרון)
ומתרגשת.
ובוכה.
***
(טרם-טידם)
אתמול הדם שלי זרם החוצה.
צעקת בהלה ברחה משפתיי,
ולאחריה המבוכה זלגה אף היא מעיניי.
כמה אדום וכמה חם, כמעט שכחתי.
איזה יפה וחריף הסוד ששייך רק לי
שהבאתי למישהו, שיהיה לו חשוב.
הלוואי שלא יגלה אותו לאף
אחד לעולם.
שישאר ביני, לבינו,
לבין המנתח.
***
העצב שלוחש מבין שפתייך מלים קטנות מתחבא בחיוכך עד לרגע האחרון ואז קופץ ומתפזר סביב הבל פיך ומתאדה וכמעט שלא ניתן להבחין בו ורק עינייך נוצצות ואת שותקת מהר מידיי.
בואי, גלי לי.
אני אהפוך את האדמה ואצבע את השמיים
והכל ירגע.
(30.12.09)
***
פסנתר רחוק וישן מנגן באוזניים שלי אהבה
שאיש אחר לא שומע, והזמן עובר בצורה אחרת.
ריחות החדר מתייבשים ונרטבים מסביב לנחיריים
וכל נשימה מחדש נדמה שאוויר רק יוצא.
המחנק...
ברקע קורצת לעיני גיטרה פשוטה וקלה על מצע פירורים של חוסר השקעה או סתם יאוש.
ולפעמים כבר נמאס מידיי, שהיד כמעט נמשכת בכוח אל שלושת החורים שבקיר, אבל הנה הוא מתחיל לשיר והחיוך שלו מחבק את הבפנים של הצוואר.
איזה קסם יש לבני אדם, ולאומנות, ולקשר הזה שביניהם...
(31.12.09)
***
לילה טוב.
ללטף את המתג.
כפות רגליים קרות בשמיכה.
חיבוק לדובון.
אה, כן-
שנה טובה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
