עיניים אדומות, נוצצות.
קטעי מלים ארוכים בכתב קטן ועט דק כהה רצים בין הדפים שהפסיכיאטר מחזיק בין הידיים.
הוא מרטיב את האצבע ברוק, ומדפדף מעמוד לעמוד מול אמא ואבא, מנסה לחפש תשובה מדויקת.
"מה בדיוק לא בסדר?"
בבית, מקלפת תפוז כתום.
האווירה בסלון מתוחה וחדה. אגלי זיעה צצים סביב הרקות של אבא, שמתרכז בכוח במשחק הכדורגל והקבוצה שלו שוב מפסידה.
מבין הכלים במטבח אמא מנסה להרים את השיחה מחדש, אך ממשפט למשפט המלים רק נעשות מרות יותר ויותר, עד שהגרון שלה צורב והיא נחנקת מעל לכיור.
בידיים הרועדות שלי אני מפרידה פלח אחד מהצמודים לו, והוא מדמם סילוני מיץ מתוק על הסנטר והמכנסיים.
היא מביאה פרחים צהובים.
אני לא יכולה לחייך למרות שהיא כזאת מקסימה. אני מרגישה את מבטיהם ננעצים לי בגב, שני סכינים, והפנים מאבדות צבע.
אנחנו מדביקות את עצמנו לבין כותלי החדר, נועלות במפתח, והקליק של הנעילה דוקר בגרון כשאני בולעת רוק. אוזני קשובות למילותיה השקטות וגופי כמה, אבל לא היא ולא אני מסוגלות לסבול את הלחשושים המתוחים מבחוץ.
פיקניק על הדשא הירוק.
יערות הכרמל מרגשים אותנו וכל הנוף המרהיב מציף את המציאות בהרגשה של חלום. היא פורשת שמיכה על העשבים הירוקים ואנחנו שוכבות אפרקדן, אוחזות זו ביד של זו.
כמעט בלי מלים אנחנו סופגות רגע מאושר ושקט של אהבה, מגניבות שפתיים לנשיקה שקטה, שבהדרגה מתמלאת תשוקה והידיים לופתות זו את זו, נאבקות לאסוף כל יד את האחרת אל תוכה.
מרוחקות, מנותקות, לא שמענו את הלחישות נערמות סביבנו, ולפתע ברעש של חבטה בקבוק פתוח נזרק מאיתנו ותוכנו דימם על הדשא, נבלע באדמה. רגל של גבר נחתה בחזרה על הארץ, קללה בערבית נזרקה לעברנו, והרגליים פנו ללכת בליווי יריקה גסה.
בחלון, פס כחול של ים נושק לפס כחול של שמיים.
את עדיין ישנה. שיערך פרוע סביבך ופנייך נקיות מאיפור, העפעפיים רועדות, האצבעות ממששות את האוויר. אני צופה בך עד שהחלום מסתיים ויוצאת מהחדר החוצה.
אני מתאמצת לסגור את הדלת חרש, ואמא מביטה בי בשקט ומבט חמור סבר אוחז בפניה. לבסוף היא מעזה לשאול: "היא פה?"
אני שוכחת שרציתי לצחצח שיניים ולגשת להכין לך ארוחת בוקר, נעמדת במקום ומהנהנת. אני לא מנחשת, אבל העיניים כבר יודעות, ושלוש דמעות כחולות קטנות עושות מסלולן במורד לחיי לפי התור.
לאחר שתיקה ארוכה וכואבת, אמא פוצה את פיה ושואלת בקול קר מקרח: "מתי היא הולכת?" ואני משתדלת לענות בסתמיות של מה בכך "מתי שתקום", אבל השיניים נוקשות מפחד: "כשתלך, תלכי איתה."
במצית סגולה שקניתי, מציתה סיגריה שלך. את עומדת מולי המומה ורוצה לשאול ממתי זה שגרתי אצלי, אבל יודעת שזה לא הזמן. בדרך אלייך לא את ולא אני משחררות אף מילה מהרסן. באחד מחלונות הבתים ברחובות האפורים של תל אביב מתנוסס דגל הגאווה, ואני פתאום חושבת בקול רם על כמה שזה דגל מוגזם וצבעוני מידיי. אצבעותייך מתהדקות סביב ידי (הרותחת), והעיניים נרטבות ונוצצות שוב. גם כן, גאווה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
