נוסעת טיפה מהר מידיי בכבישים הריקים ומקווה שהדרך הבייתה תהיה טיפה ארוכה יותר מבדרך כלל.
חושבת על השמיים שבהירים מידיי הלילה, ואני בכלל לא רואה את הירח.
המוסיקה מעצבנת אותי והפלאפון רוטט בתוך הכיס.
אדים חובקים את השמשה, אז אני פותחת את החלון, והשיניים נוקשות לא-לפי הקצב, ומשהו בכל האווירה הלחוצה הזאת מרגיז אותי.
האצבעות מתופפות בעצבנות על מוט ההילוכים והרגל רועדת בחוסר סבלנות על דוושת הגז. אני מתרכזת נורא במה כתוב בהודעה הסתומה והשיכורה שלך ומתווכחת עם עצמי שלא לעמוד בצד ולבדוק. חוסר הסבלנות שלי יכול לשגע פילים.
רעשים נמוכים ומונוטוניים מבקשים מהעיניים שלי לחפש אופנוע, ואני מתעכבת במראה על המבט הרציני-מידיי שלי, הכועס-כמעט, ותוהה אם כל זה באמת בגללך או בגלל התעוזה שלך להמשיך לגרד ממני פיסות מלים, געגועים, וניצוצות אהבה שאפילו לא הספקת למצוא אצלי לפני שברחת להתעטף בשדיים של מישהי אחרת, ואחריה בקימורים של נוספת, ואחריה עוד אחת.
קטע סתם, שאין לו התחלה או סוף, אבל לא מתחשק לי למחוק עדיין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
