היא לא מתאבדת בכלל. היא לא.
כי את יודעת?
אני רואה אותך עם בייבי בחתונה שלי.
אני לא רוצה שהיא תהיה. לא רוצה.
אני רוצה.
מעבר לזה שאני רוצה- אני רואה.
אני לא רואה את מי שאיתי בחתונה בכלל. בעל או בעלה... -אני לא יודעת.
אני רק רואה אותך עם בייבי מתולתל. וזהו. זה כל מה שאני יודעת בביטחון על החתונה שלי.
אל תשנאי אותה. אני רוצה לספר לך עליה.
שהיא קיימת, והיא בוגרת ומדהימה, וכל כך מתאים לה שם הילד...
והאמת? את הדבר הכי במקום בחתונה שלי. כאילו כל החתונה שלי נרקמה סביבך:
את כלכך שייכת ויודעת ובטוחה... זה מה שיפה.
את בריאה נורא. מחייכת בגומות, ואני מחבקת אותך ואומרת לך שבכלל לא פייר שהשושבינה יותר יפה מהכלה!
אני אומרת לך, באמת! ואת צוחקת, ואומרת אבל ברי, את יפה נורא...
ויש לי דמעות, ואת צוחקת עליי סתומה, את תהרסי את האיפור, ואני נזכרת שאמרתי לך איזה מצחיק זה שיום אחד אני אהיה נורא אישה בחתונה ואתאפר, ובטח אני לא אדע להתאפר לבד אפילו עד אז. באמת, אל תצחקי! ואת מחבקת אותי, ואני אומרת לך יא, איך גדלנו, נטי, ושתינו מביאות לבייבי נשיקת סנדוויץ' וקופצים לו התלתלים.
את לא מבינה בכלל, נטי שלי היפה. את יוצאת מזה. את בדרך החוצה ממש עכשיו. את מטפלת. את גדולה! את רק לא רואה את זה, כמו שאני זוכרת איך לא ראיתי אני...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
