לילה, בוקר, לא ברור.
אבל חשוך, זה בטוח.
כלב נובח, תן מיילל, הלב שלי פועם בכזאת עוצמה, שנדמה שהתן מגיב לו.
המלים האחרונות ששמעתי בוקעות מהשפתיים שלך בטעם חמוץ-מתוק של תשוקה, כמו בושם, מהמיוחדים האלה שמשאירים רק לאירועים חגיגיים.
הן מרצדות לי בראש, מאחורי העיניים. מטיילות בכל הגוף בזרימה מהירה ומתפרצת, על מחזור הדם. מגיעות לאצבעות הרועדות, לבהונות הקרות, לבטן...
אני לא יודעת להצביע על הנקודה הספציפית ביום שבו זה קרה, או אם זה היה משהו שאמרתי או משהו שגרמתי לך להרגיש. את בטוחה, אמרת לי, שזה לא רק את. שאני שותפה לעסק. שקראתי לזה. שהזמנתי.
וכשחושבים על זה, זה מאוד הגיוני באופן כללי. אבל דווקא היום אני לא זכרתי אף רגע כזה ספציפי שבו אני ממש חשבתי על זה, או ניסיתי לרמוז.
ברוחת הבוקר שהכנו ביחד נכווית באגודל, וכשנישקתי אותך אז קצת חשבתי על זה, אבל אפילו לא הסתכלתי לך בעיניים, כי לא הייתי בטוחה כמה אני רוצה שתראי. הסתכלתי חזק על האגודל שנישקתי, כשאחזתי אותו בשתי ידיים רועדות. "אוי, מסכנה שלי, קטנה" ניסיתי עם הטון המרחם. "מצחיקה, זה בכלל לא כואב!" רצית שאני אפסיק וחייכת אדומה.
אני אוהבת שאת מסמיקה ממני עדיין, אחראי ארבע שנים. גם על זה חשבתי מיד אחר כך, זואת הייתה המחשבה שלקחה אותי אל התפוזים לסחוט לנו מיץ בריא ומתוק.
כשהורדתי אותך בכביש הראשי בכניסה למשרד הבאתי לך נשיקה, ואולי גם אז קצת חשבתי על זה, ממש רגע לפני שאמרתי "נתראה בערב" וגנבתי עוד נשיקה בטעם קפה.
בדרך חזרה הבייתה בחמש קניתי חולצה חדשה שסתם התחשק לי ללבוש לכבודך בערב, כי אני אוהבת את המבט המאושר הקצר הזה שלך, כשאת רואה אותי בבגדים חדשים, ובאמת באותה חנות הייתה שמלה משגעת שהייתה יקרה מידיי בשביל להשקיע עליה בלי התייעצות שלך.
ודווקא כשיצאתי מהמקלחת הערב עם הג'ינס היחידים שאת אוהבת והחולצה החדשה, חשבתי אולי רק לרגע קטן מה היה אם עוד שנה זה היה אמיתי... אבל אז כשראיתי אותך עם החיוך והקופסה הקטנה בידיים, בכלל לא חשבתי שזה יגיע דווקא היום, דווקא עכשיו, ושמעתי אותך אומרת "אני באמת רוצה איתך את כל החיים שלי..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
