"הלו?"
"היי..." שתיקה.
"אני מפריעה?"
"לא, בכלל לא," אני מחכה רגע. "למה?"
"זה נשמע ככה?"
"פשוט הייתי באמצע מחשבה בדיוק," אני מסבירה.
"אה..."
"עלייך." אני מדברת לאט.
"כן?" אני שומעת אותה מחייכת. "מה חשבת?"
"שהיום היה כיף."
"כן, גם לי היה כיף."
"כמו שיר," אני אומרת, ומצטרפת לחיוך. שתינו שותקות אותו.
"אני לא אפריע..." ואני קוטעת- "את לא!" וחושבת אם לכתוב את היום ובאילו מלים להשתמש. אנחנו מנתקות בכל זאת.
אני יורדת מהאוטובוס בחצי הדרך ומתחילה לטפס הבייתה ברגל. המחשבות נעות לפי הקצב המונוטוני של הכפכפים- הרמה-גרירה-דריכה. הרמה-גרירה-דריכה...
חבל שלקחתי אותם, הם משפשפים לי את הרגל ובכלל לא נעים לטפס איתם ארבעה קילומטרים.
הנגן מביא לי את "שושנים עצובות" אל תוך האוזניים ומעלה בי מחשבות רעננות על האהובה האחרת. (שלו, שלה.) פתאום כואב לי כמו לכלי הנגינה בשיר ולא אכפת לי מהמכוניות ומהאנשים ומהבתים והרחובות- אני והצלילים באוזניים שרים בקול רם, כמו אלה שאני תמיד (אבל תמיד) צוחקת עליהם וחושבת כמה הם מגוחכים, ואני עוד אצחק, למרות שעכשיו זה בכלל לא מצחיק אותי או לא מצחיק אותי - פשוט לא אכפת לי. אני שרה, והכפכפים מטפסים; קובעים קצב מונוטוני שבכלל לא מתאים.
אולי בכלל לא הייתי צריכה להתחיל לחשוב עם העט על אמש, אפילו שהיה כיף כמו שיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
