פעם ראשונה שהפתרון הסימפטי היחיד הוא הפתרון הסופי לחיי.

אירוני...אני תמיד הייתי זאת שאמרתי לאנשים שהתאבדות זאת הדרך האחרונה. דרך הפחדנים.

אבל עכשיו אני זאת שמתה מפחד, והמחשבות האלה מפחידות אותי.

הצלחתי להלחיץ חצי עיר, כל הכבוד ממש.

לקחתי את עצמי והמעט שהספקתי לאסוף ועברתי בדלת בריצה בידיעה שאין דרך חזרה.

ובאמת אין, ולא תהיה.

ירדתי במשקל, ואני ממשיכה לאבד את עצמי.

אבל בכל הכנות, לא אכפת לי.

העטיפה החלולה הזאת מתה מזמן, אז לגסוס עוד טיפה לא ישנה דבר.

המחשבות מתבלבלות לי יותר מידי לכן עדיף שאני אעצור פה לפני שאני אלחיץ עוד כמה אנשים.

אני אוהבת אתכם!

ומתגעגעת המון...במיוחד אליך קטנה שלי. ):

נתראה בגילגול הבא כשכולנו נהיה חתולים, הא?