אורזת כמה בגדים, טישו, תהילים, מעט איפור שיטשטש לי את העצבות מהפנים כשאצא מהאישפוז, ספר טוב שיעביר לי את השעות הקטנות וחסרות השינה בלילה, והכל הישר לתוך תיק קטן שיחזיק אותי בחיים.

מחר מוקדם בבוקר אני אעשה את דרכי אל הנורא מכל.

לדבר ממנו פחדתי מאז שאני זוכרת את עצמי.

אבל אני אמצא את הכוח הפמיני כדי לעבור את זה ואצעד באומץ דרך כניסת בית החולים כשביד אחת הוא מחזיק אותי וביד השניה אותו ספר קטנטן.

מחר בבוקר אני אזכה לטלפון מרבקה שתאחל לי בהצלחה ותגיד לי שוב שהיא אוהבת אותי,

כמה טוב שיש לי אותה, היא האמא שמעולם לא הייתה לי. האמא שכל החיים שלי רציתי.

שרית תתקשר מהצבא, וסביר להניח שלא אוכל לענות כי אהיה כבר בהרדמה מלאה. אבל לפחות היא פה בשבילי.

הוא יחבק אותי כמו שלא חיבק מעולם, ינשק בעדינות כמו שרק הוא יודע וישחרר אותי לתוך שינה עמוקה שממנה אתעורר אחרת לגמרי.

כשאתעורר מלבד הכאב הפיזי שישתק אותי, אני אתעורר עם עוד צלקות רבות, ואולי...רק אולי אני אתעורר קצת אחרת ממנה שנרדמתי.

אבל לפחות מחר כל זה יגיע לסופו, ואני אתחיל דף חדש, אחרי שהדף הנוכחי שלי יגמר ובתחתית שלו אני אוכל לחתום עם כמה כתמי דם קטנים, כאלה שאיש לא יראה מלבדי.

כי איש לא יודע איך זה מרגיש, כי איש לא ידע מה בדיוק קרה, ולמה פתאום אני לא עצמי יותר.

למרות שהפחד משתק אותי לפעמים

ולמרות שמחר אני בטוחה שאני לא אוכל לעבור דרך אותה דלת בלי כמה נשימות עמוקות

הכל יהיה בסדר מחר.

הכל יהיה בסדר כי זה מה שהוא לוחש לי באוזן כל פעם שהדמעות מציפות את עיניי, לוחש בקול העדין והמתוק ביותר שתשמעו בחייכם.

ואני סומכת עליו שאם הוא הבטיח לי זה באמת יתקיים.