אף אחד לא יודע.

אני קרה. ביצ'.  אפילו לעצמי.

אני לא מצליחה להבין מה קורה לי בראש, ואולי זה בגלל ששום דבר בכלל לא קורה שם..

אין לי מושג למה אני לא מצליחה לסמוך עליו. מה לעזאזל כלכך דחוף לי?

אני רק רוצה שמשהו יקרה כבר.

משהו. כל דבר. רק שיהיה משהו טוב. לימודים, אהבה, מוזיקה, אומנות.. פאקינג משהו.

אני כבר לא מרגישה את הריטלין. עצרתי לכמה ימים, כי הוא כבר לא עושה לי חשק ללמוד.

וגם כשהיה לי חשק ללמוד, לא היה לי מה ללמוד. הכל תוך רגע הפך לכלכך משעמם,

כי הנושאים פשוט רצו לי בראש בלי סוף ותוך כדי פשוט מיצו את עצמם.

אני יושבת מול הפסנתר וכלום לא יוצא. אפילו את התווים אין לי סבלנות לקרוא,

כי אני יודעת כבר מה יש שם, וזה לא ממש מעניין אותי בכלל.

העפרונות כבר מעלים אבק על השידה, שם השארתי אותם לפני חודש בערך.

הבריסטולים מגולגלים עם אותן גומיות, תקועים באותה גומחה ליד השידה.

לא משנה שאני לא מוצאת את המחדד, או את המשבצות הצהובות, אין להם שום תועלת.

אין לאן לצאת מכאן חוץ מלבריכה, וכל בוקר מחדש המראה אומרת שאני שמנה מדי בשביל להסתובב בחוץ בבגד-ים.

והחשבון טלפון יגיע עוד כמה ימים. עצוב, אבל לפחות קצת אקשן. אולי עשיתי את זה בכוונה.

הכל פשוט ריק. אני זומבית.

אני בקושי מחזיקה את עצמי ערה, לעזאזל.

אני רוצה לחיות.