הצבה המסוממת =]

אז ככה אחרי הרבה משחקים ואימונים הגיע הגמר אנחנו מול מצדה, ופשוט אוחח זה כ"כ מעצבן, רייצ'ל עשתה לנו שיחה והסבירה שוב על התרגילים שלנו, אח"כ באו יעל וטל וגם כן דיברו איתנו ועדי גם כן זרקה כמה מילים.

ואז המשחק התחיל מצדה קלעו ראשונות ורק אחרי משהו כמו איזה 5 דק' אני קלעתי והשוונו. המחצית הסתיימה 9-7 למצדה.

עוד הפעם שיחות וזה עלינו שוב מס' 15 שהיא הכי טובה שלהן יצאה כי היו לה 4 עבירות. המשחק המשיך וכל פעם שהתקרבנו אליהם זה ברח לנו מבין הידיים.

בסופו של דבר הפסדנו 26 - 17. כל כך בכיתי. אני כ"כ רציתי לנצח ולא בשבילי אלה הרבה יותר בשביל עינת, מעיין, עדי, סמית, תמר בשביל כל השמיניסטיות זו הייתה ההזדמנות האחרונה שלהן. כולנו בכינו. והגדוד האדיר שלי, אני חולה עליכם באו וניסו לעודד אותי, ואני אמרתי להן שילכו קודם כל לשמיניסטיות.

אז הם הלכו לכל שמיניסטית ועודדו אותן אחת אחת עד שהן הפסיקו לבכות. ואז עשינו קצת מורל לשבט, התחבקתי עם כל אחת מהן ושוב בכינו והתנצלתי ובסופו של דבר ירדנו אחרי טקס קצר ויפה וקיבלנו את המדליות שלנו.

אז כשעלינו חזרה ראיתי את תמר והבאתי לה את המדליה שלי כי אני עוד אוכל לקבל מדליות אבל היא לא וחוצמיזה החולצה שלי היא שלה(סיפור ארוך),

ואני יודעת שזה נישמע פלצני אבל זה היה הדבר הכי נכון לעשות היא לא יכלה לשחק השנה עד כמה שהיא רצתה ולא יודעת זה היה נראה לי המינימום שאני יכולתי לעשות בשבילה. ואז התארגנו והלכנו ליער.

הגענו ליער מבואסים כולם והתחלנו לעבוד, בסופו של דבר היה מצחיק והרצנו בדיחות על הכל. כי כמה זמן כבר אפשר להיות עצובים?

וזהו הרמנו את הכתובות. ודי זהו אתמול סיימנו להרים את הכל אבל אני הלכתי כי אני חולה ויש לי 40 מעלות חום.

אני לא יודעת איך היה הטקס והמסכת אבל אני מקווה שזה הלך טוב!

אין לי כוח להמשיך לכתוב. מחר יש את היום גיבוש בבויאר אני מקווה שיהיה לי כוח ללכת...