קצת על עצמי וקצת על אחרים

לפני שלושה חודשים ראיתי איך נראה גיהנום. הבן הבכור שלי מת לפני שיצא לאוויר העולם.

לא צריך יותר מדי מילים כדי לתאר את גודל האסון שפגע בנו. משפט אחד מספיק, אבל הנפש לא נותנת מנוח, סוערת, גם אם ממשיכים כרגיל בחיים המחשבות לא פוסקות, הרגעים שבהם קרס היקום שלי עולים לי מדי יום, מדי כמה שעות.

יונתן היה הבן הבכור שלנו, זה שכבר עשינו כל כך הרבה תכנונים לגביו, רקמנו ביד רכה ומחשבה מלאת דימיון אין ספור רגעים, תקוות ואיחולים לפלא הזה שיצא אוטוטו לאוויר העולם. יונתן לא הפסיק לבעוט, היה עובר מלא אינסטינקטים, שאפילו הגיב לנביחות של זואי שלנו. כמה אהבנו אותו עוד כשהוא בפנים, ברחם של אמא שלו.

24 שבועות וחמישה ימים מהחיים שלנו עברו יחד איתו. זה אולי לא הרבה במונחי חיים שלמים, אבל במה שהרגשנו, חשבנו וציפינו, זו הייתה תקופת חיים שלמה. איש קטן, הפרי המשותף שלנו, שתכף יוצא והופך לנו את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על העולם הזה.

ואז זה קרה.

ביום שלישי, ה-4 לאפריל, טל הייתה בבדיקת מעקב שגרתית. הרופא אמר שהכל תקין. כבר באותו ערב היא הפסיקה להרגיש את הבעיטות החזקות שלו, אבל זה משהו שקורה לפעמים בהריון, אז הלכנו לישון. כשהיא המשיכה לא להרגיש אותו ביום למחרת, יום רביעי, זה היה כבר טו מאצ'.

רצנו למר"מ כשאני משחק אותה בתפקיד ה"כנראה שהכל בסדר ממי", אבל עמוק בפנים אני חווה התקף חרדה, אולי ראשון בחיים. הגענו לאחות, ששלחה אותנו לרופא המעקב. טל נשכבה על מיטת האולטרסאונד. הטלויזיה נפתחה, והרופא התחיל לעבור על הבטן. באותו שבריר שנייה, העולם נפל עליי. הלב נדם. גם הלב שלי.

הרופא לא אמר עדיין מילה אחת, אבל באותו שבריר שנייה של המתנה לקביעה שלו, אני כבר ידעתי, ורק רציתי ששבריר השנייה הזה יימשך לעד. הרופא לקח כמה גרמים של אוויר לריאות, וקבע. "הוא מת".

הזעקה של טל הרעידה לא רק את החדר, אלא את כל הקומה, ובמאית שנייה העולם שלי נחרב והחיים כולם, נחצו לשניים. לא היה הרבה בכי, רק הלם בלתי נתפס והתהום הכי עמוקה שהייתה בחיים שלנו. צעדנו קפואים לרכב, בדרך לבית החולים, כשאנחנו עוצרים בבית ואני פועל על אוטומט, רגעים שבהם אני מנתק את עצמי מהמציאות המזוויעה, מסדר לטל תיק לבית חולים, דואג לסידורים לזואי, ומנסה להרגיע את אבא שלי, שבצירוף מקרים היה בסביבה.

הנסיעה לבית החולים הייתה קצרה במיוחד, וארוכה באופן שלא נגמר. בדיעבד היא הייתה סמל לעינוי שעומד להגיע בבית החולים. עינוי נפשי וייסורים בלתי פוסקים ועינוי גופני נורא לטל. באותם רגעים כאב לי, אבל הרבה יותר כאב לי על טל. האישה שלי, עדינת נפש ורגישה כל כך, שמבין כל האנשים בעולם, לא הבנתי למה אסון כזה קורה דווקא אצלנו. רציתי לזעוק ולצרוח, אבל הרגשתי שאני בתפקיד, וצרחתי בלב. צרחות שקרעו כל איבר בפנים.

ברגע אחד הייתי צריך להתמודד עם כל השדים שלי. עם מוות.עם דם. עם לידה. עם להיות נוכח בסיטואציה שבה האישה שאני אוהב עוברת את האסון הכי גדול בחיים שלה, ואני חסר אונים לחלוטין. אין שום דבר אמיתי שאני יכול לעשות כדי לשפר את המצב או לשנות אותו.

לא יכלתי לדמיין אפילו מה עובר בראש שלה, כשהיא נושאת בתוכה ילד מת והרופאים אומרים לנו שצריך להמתין בסבלנות ללידה טבעית. המתנה שיכולה לקחת יום, יומיים, שלושה ויותר מזה. ובינתיים, הילד הרך שלנו מת, ברחם. הרגשתי שהמעט שאני יכול לעשות הוא להיות שם כל הזמן. בלילות ישנתי על כורסת טלויזיה צמוד למיטה שלה, וביום לא זז משם. מנסה לעשות משהו שרחוק מניחום, כמו כוס קפה מארומה או קוראסון שוקולד, כשאין לאף אחד מאיתנו אפילו חלקיק של תיאבון.

טל קיבלה טיפול תרופתי כדי לזרז את הלידה, טיפול שמביא צירים, צירים אמיתיים, תופת של כאב גופני שמתערבב באימה רגשית. גיהנום עלי אדמות, שאנחנו רק מבקשים שיסתיים. שנוכל להתאבל, לנסות לעכל את האסון. וזה לא נגמר.

ארבעה ימים של המתנה עד שהלידה הגיעה. אותו רגע שכל כך ייחלנו לו, כשציפינו ללידה רגילה, שאמורה הייתה להיות עוד כמה ימים. לידה שתהפוך אותנו להורים גאים.

כשהיא הגיעה, צעדנו בצעדים איטיים לחדר הלידה, חולפים על חדרי לידה שמחים. עם מוניטורים של דופק, דמעות של אושר ולידה של תינוקות והורים חדשים. אנחנו התקבלנו בחדר הלידה הכי מבודד במחלקה. עם נוף לים, שהיה בונוס מפוקפק ביותר בסיטואציה שהיינו בה, בונוס שהיינו מוותרים עליו בלי לחשוב פעמיים.

ואז הלידה התחילה, וטל שלי התגלתה כוונדרוומן בשר ודם. מדיבורים על אפידורל ובקשה מהצוות הרפואי לאובדן חושים, לא הספיקו לתת לה כלום, והלידה ארכה כרבע שעה. לידה מלאה בכאב עצום, דמעות שלא פוסקות ואחות מיילדת מלאת חמלה ורגש, שדמעה איתנו. התינוק שלנו יצא לאוויר העולם, עטוף בשמיכות ירוקות. ים הדמעות שזלג לנו מהעיניים לא הפך את הרגע הזה לרועש, זה היה הרגע הכי דומם בעולם, דממת מוות. בהחלטה משותפת ביקשנו לא לראות אותו. זה אחד מהרגעים הנוראים בחיי, בשבוע שהיה הנורא בחיי ואני לא מאחל אותו לאוייבים הכי גדולים שיש.

גם שלושה חודשים אחרי, השבר בלתי נתפס. הראש מעל המים ומצליחים לנשום, אבל זה אסון משנה חיים, שאת ההשלכות שלו התחלנו לגלות אחרי היציאה מהבית חולים, אנחנו מגלים אותן עכשיו, ואנחנו עוד לא יודעים איך הוא ישפיע עלינו בעתיד. כבני אדם, כבני זוג, כהורים.

יונתן שלי, אני אשא אותך איתי עד יומי האחרון.

 יואב.