שלושת רבעי וחצאית

בס"ד ובהשתדלויותינו-תמיד בשמחה!=]

"למות על קידוש ה'".

משפט מפוצץ.משפט ענק.

לא כולנו מסוגלים לכך,"למות על קידוש ה'".

אפשר אף לומר-היש קשה מזה?!

לתת את עצמך,כולך,הוויתך,הכל-למענו.

להחזיר עצמך בשבילו.

להילחם כדי לקיים מצוותיו בכל מחיר.

זאת מעלה עצומה.מעלה שלא כל אדם מסוגל לקיים.

כולנו מכירים כמה אנשים כאלה,שמתו על קידוש ה'.

ליתר דיוק-שמונה במספר.

נרצחי מרכז הרב.

גם אחרי שלושה חודשים,הפגיעה בלב לא נרפאה.אפילו לא במקצת.

איך אפשר בכלל לחשוב,לקלוט,שהם הלכו ולא ישובו עוד??

שלאחר שהכדורים חדרו עמוק לגופם,והכתימו התליתות והפתילות בדמם הקדוש-הם כבר לא ישובו..?

איך אפשר לקלוט שנרצחו בעודם לומדים גמרא,לא וויתרו על שני'ה אחת של קרבה לקודש..?

אני זוכרת את היום ההוא.יום נורא לכולנו.

סיפור מבולבל,ישנן גרסאות שונות,אך מה שאני יודעת,הדהים והפעים אותי עד מאוד.

ורציתי לשתף אתכם בו היום,מפי חבר טוב של רועי רוט הי"ד.

ראש חודש אדר א'.

יום של שמחה ענקית.

בישיבה התכוננו להרקדה ולמשתה הגדול,לכבוד החודש המתחיל.

ל"מרכז הרב" באו בחורים גם מהישיבה הצמודה,"ישיבה לצעירים"(ישל"צ).

הכל חיכו בהתרגשות למעמד הזה,שמוגדר כמדהים ביופיו.רק הלהקה שהוזמנה היתה חסרה.

מתעכבת.

אחד הבחורים,בחור רגיל בישיבה,רצה לנצל את הזמן הפנוי שנוצר,ולקנות לעצמו דיסק.

הוא פנה לחברו,ושאל אם הוא מוכן ללוות אותו.

החבר סירב."אני מעדיף לנצל את הזמן,לשבת בספרי'ה,וללמוד קצת גמרא".

אמר ונשאר בספרי'ה.

ספרו שתמיד ראו אותו עם גמרא ביד.

כך גם במותו.

איך אפשר בכלל לקלוט,שהמחבל נכנס,ואף אחד לא עצר בעדו,

שירה בשני הבחורים שעמדו בכניסה,רועי רוט הי"ד ויונדב הירשפלד הי"ד,

שנכנס והתחיל לרסס את האולם בכדורים תוך צעקת "אללה אכבר!",

שעבר בין השורות ובדק שכולם נפגעו,

שעבר שוב ועשה וידוא הריגה.

שפילח את לבם של יקירינו,שגרם להם לדמם למוות,בעודם קוראים פסוק אחרון בחייהם,משנה אחרונה,ונעלמים.

הלב מחולק לשמונה חלקים.חללים.

ואין מה שימלא את החלל הזה.

שימלא את העדרם של שמונה קדושים!שנרצחו על קידוש ה'!

שעד הרגע האחרון רצו רק לעשות את עבודת בוראם!

אבל לא.

לא ניתן לזה לשבור אותנו.

"במותם ציוו לנו את החיים"-אנו,שנשארנו כאן,מצווים לחיות אותם!

להנציח את זכרם!

לא ניתן שדם יהודי יישפך סתם!

"ונקום נקמת דם עבדיך השפוך".

אנחנו,לא ניתן שישברו אותנו!

הם ניסו לפגוע בלב,לשבור אותו,להרוס אותנו מבפנים,מהמרכז!

מרכז הרב!

ואנחנו,לא ניתן להם את העונג.אנחנו נילחם.

עד טיפת דמנו האחרונה.

דמעות יורדות לי עכשיו,שוב.

איך אפשר??

חודשיים תמימים רק בכיתי.

לא יכולתי לעשות מאומה.הכאב הי'ה גדול מדי.

לאבד ככה,ברגע,שמונה ילדים קדושים כל כך??

וההורים-

אנשים מדהימים כל כך.איך הם מתמודדים עם הכל!

בגבורה!

הם,הם אלו האומרים לנו-תשמחו!ראש חודש אדר!

כן הם היו רוצים..

ואנחנו,נותר לנו רק להקשיב להם,אנשים המכירים אותם הכי טוב בעולם.

אנחנו נחי'ה אותם.

נבליט את התכונות שכל כך אפיינו אותם,ונפיץ אותם!

לזכרם!

החלל הזה לעולם לא יתמלא,אבל יינקם.בידי הקב"ה.

לא נשכח.לעולם.

איך מספיק מילים כדי לתאר את ההרגשה.

אין לי דרך לעשות זאת.

פוסט כאוב במיוחד עבורי,הורדו בכתיבתו המון דמעות,שהעבירו רק קצת את הכאב.

לעולם לא עוד!

לזכר הנרצחים,כתבו כמה שירים.

זהו שיר,שהקליט משה צבי.

"הרצח הזה שבר לי את הלב והחלטתי שאני חייב לעשות משהו על מנת שזכרם של הנרצחים ישאר כמה שיותר זמן". כך אמר אמש משה צבי הגדול, אומן ויוצר של מוסיקה יהודית, בעת שהביא את הדיסק עם השיר הבודד למשפחות הנטבחים הי"ד.

אתמול הגיע משה צבי לבית משפחת רוט באלקנה, כשקיבלו ההורים את הדיסק אמר האבא של רועי שבחירת המילים בשיר ההנצחה כאילו משמים. הוא סיפר שמה שייחד את רועי זה התפילות, ובמיוחד היה הולך להתפלל על קבר רחל אמנו. הרב שלו סיפר שפעם נסעו בלילה לשם ואחרי כמה שעות שכולם התעייפו, רועי המשיך להתפלל כאילו רק עכשיו הגיע..."

אני ממליצה לשמוע.

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/172917

ולעולם לא לשכוח-

לשמוח!לחיות!

כי זה מה שהם היו רוצים.

לזכרם של הקדושים,שנרצחו בישיבת מרכז הרב-

ה' יקום דמם.