היום כבר יום שבת.. סופו של יום שבת.
לילה מתקרב ושוב יגיע בוקר של ראשון.
ואני בטוחה שיהיה זה יום אפרפר ומכוער...
יום שבו אצטרך לקבל בשורות. כאלה או אחרות.
הגורל שלי לאט לאט מתקרב אליי.. והפחד משתלט.
כל יום נראה כמו נצח. הזמן לא עובר.
הקירות מתאחדים נגדי, מתקרבים גם הם. חונקים. לא עוצרים לרגע.
והכל לבן מסביב.. אין כלום יותר. ריק.
הכל נעלם פה.
ואני, מתמוססת עם הרוח.. האויר לוקח אותי איתו.
אין לי מושג לאן...אין לי כיוון, אין לי דרך.. אין לי שמיים להביט למעלה אל,
אין לי שמש להסתנוור ממנה..אין לי ירח וכוכבים שיכוונו אותי בלילה חשוך זה.
כמו בכל הלילות האחרונים...
כמו בלילות שיבואו...
זה הולך להיות שבוע עמוס, קשה.
הן מבחינה מנטלית-נפשית והן מבחינה פיזית.
אני צריכה להתכונן טוב טוב.
המחשבות מתרוצצות כאילו הן כדור פינג-פונג שנמצא בתוך אקווריום.
אין מנוח. אף לו לרגע.
בא לי למשוך בשערות. במשך שעות.
עד שכל השיער ייתלש מהראש.
בא לי לצרוח עד שכבר לא יהיה לי קול.
ולהרביץ לקירות עד שלא ארגיש את ידיי עוד.
בא לי למצוא את הפתרון לזה.
הפתרון הסופי.
[בשואה זה היה הרג. אז מה אוכל לומר אני?]
בא לי שמישהו יבוא סוף סוף ויטיח בפניי את התשובות
שאני רוצה לשמוע.
בשלב הזה כבר נדמה לי שלא משנה לי איזה תשובות יתנו,
העיקר להקשיב למשהו.
שלא אצטרך לחיות את האי וודאות הזו עוד.
שלא אקשיב בהד חוזר למחשבות שמרקדות לי בראש.
רוקדות מן ריקוד מחול שכזה. מעצבן.
לפעמים משנות הן את קצבן. הופכות אותו לסגנון רוק טראשי כזה משנות ה80.
עוד יותר מעצבן אותי.
למרות שאני מתחברת עם סגנון המוזיקה.
אני לא יודעת מה לחשוב.
נדמה שהכל פונה נגדי.
אם זה באהבה וקשר זוגי.
אם זה מאמץ קטן בכל דבר שעשיתי לאחרונה.
ואם זה להשיג טופס של כושר מוגבל כדי לצאת לקורס מפקדות.
ואם זה לדעת אם אצא בכלל או לא.
וההכנה לקורס מתחילה בדיוק בעוד שבוע, ביום ראשון. לעזאזל.
איפה אהיה עד אז?
אני לא יודעת אם ללכת לחר"פ.
קיבלתי מכה דיי חזקה בעצם וקשה לי ללכת ולשבת.
זה משתפר והכאב פוחת בקצב איטי מסחרר.
בלתי נסבל.
רק המחשבה.
אם אלך לחר"פ, יעשו צילום ויגלו משהו?
ואם לא יגלו ויהיה בסדר וצריך רק מנוחה של יומיים-שלושה?
לא רוצה גימלים. לא רוצה ב'תים.
לא רוצה כלום.
רוצה שיפסיק לכאוב לי.
רוצה להתחיל לעשות ריצות והליכות.
וקצת כפיפות בטן ושכיבות שמיכה.
וקצת אירובי פה ושם.. ולהפעיל את השרירים המתים שלי.
כי אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילי.
למרות שגם לי נמאס לפעמים.
אבל אם אני לא ארצה את זה מספיק, אף אחד אחר
לא ירצה את זה בשבילי.
זו רק אני נגד עצמי.
ואני מתחילה להרגיש חלשה..גם נגד עצמי.
הקרב הזה קשה מדיי.
לא רוצה לחשוב מה יהיה כשאצטרך לצאת למלחמה.
הכל נראה גדול כל כך. עצום. מעליי.
כאילו בניינים שלמים של ייאוש, חרדה ופחד מחוברים כולם לחוטים
דקים דקים.. והם כבר רופפים ואחיזתם לא חזקה..
והנה צללית שחורה גדולה מתקרבת מעל כולנו,
מחזיקה להבה קטנה ביד.. ולאט שורפת היא את החוטים.
משחררת אותם מעליי.
ואני קטנה וחלשה מדיי מול אלה.
עכשיו מה אעשה?
ארוץ? אברח?
אשב ואחכה למותי, אבכה על מר גורלי?
גזר דיני האבוד?
שמישהו כבר יפתח לי הראש וישחיל לשם תשובות!!
כי לי נשבר הזין מלשבת על התחת ולא לעשות כלום עם עצמי.
רק לחכות. רק לחכות לחכות לחכות ועוד לחכות!!
ולמה?? למה לחכות?
לטלפון מהקצינה שלי שאומר שיש עוד סיבוך?
וכמובן כדי לכסות על טעויות שצה"ל עושה - היא תתאר את זה בתור "ב-י-ז-י-ו-ן!"
ואני מצטטת.
נמאס לי שכולם פה עטופים מסיכות מסריחות ומכוערות.
יש כאלה שגם הפרצוף שלהם לא משהו והם לא מתביישים להציג אותי מול העולם.
לקחת את האנשים האלה ופשוט לדחוף להם את הראש לאסלה ולהוריד את המיים.
אני מקווה שלאנשים האלה זה יעשה שטיפת מוח מחדש לפחות.
האחרים סתם חסרי תועלת, איתם אפשר להסתדר.
לטמרן לצדדים.
גם ככה כל אחד עושה מה שבראש שלו.
איזה טעות המ"פ שלי עשתה כשהיא אמרה לי אז בטקס חלוקת דרגות
שאני ילדותית מדיי כדי להיות קצינה.
בחיים אני לא אשכח לה את זה.
אני רק חושבת... וחושבת...
מאיפה לעזאזל את מכירה אותי כדי לשפוט ולדעת ולהבין, לכל השדים והרוחות,
אם אני מספיק בוגרת או ילדותית מדיי כדי להיות קצינה?!?!
מישהו הכין אותך לזה?? מלמדים את זה בבה"ד 1?
איך לזהות טיפשים ומפגרים? וחפשנים? וכאלה שלא בא להן להיות פה??
לומדים את זה?! כי אני לא חושבת שלומדים.
וגם אם היו לומדים, אני בטוחה שלא היית קופצת ישר למסקנות.
כמו שעשית.
ואם כבר פתחתי את הנושא, אז הלוואי שיום יבוא, ויהיה לי האומץ לומר לך
שאיפשהו הרסת לי חלום. חלום קטן שלא פיתחתי מחשבות עליו.
אבל הוא עדיין היה בגדר חלום.
וחלום נועדו כדי שיגשימו אותם!!
אבל לא, הייתי ילדותית מדיי כדי שהחלום שלי ייהרס.
הייתי ילדותית מדיי בשבילך.
אבל כשזה מגיע לפרטיות ולשיחות אישיות, כל החוקים משתנים.
פתאום אפשר ומותר וצריך לפעמים להתנהג בחוסר ילדותיות הזו.
הא?
פתאום זה בסדר. פתאום גם את משתפת פעולה.פתאום גם את הולכת עם הזרם.
וכשאני אבוא ואטיח בך את זה, את ישר תתגונני. ישר תזרקי לי תשובות על הפרצוף
כי זה מה שאת יודעת לעשות. זה מה שבעצם חינכו אותך לעשות.
זה מה שבאמת מלמדים בבה"ד 1 המזדיין הזה שלכם.
אז תאמרי לי, כבוד המ"פ,
מה את באמת יודעת? וכמה ומה את באמת שווה?
ואני תוהה במשך שעות על גבי שעות, ימים על גבי ימים,
איך את היית בזמנו. לפני הקורס. בטירונות...בחמל.
איך לעזאזל את היית?!
שפוטה? סמרטוט? את רוצה לומר לי שלא הייתי צינית וצחקת עם המפקדים שלך?!
לא יצא לך לרגע, אף לו הקטן ביותר, פצפון, להיות "י-ל-ד-ו-ת-י-ת" ?!
לשניה אחת קטנה?
ובחיים מחוץ לצבא? יש דבר כזה?
את בטוחה? כי אני לא ממש.
את בכלל מחייכת באמת? או שכל הזמן יש לך חיוך מאולץ על הפרצוף?
בישיבות סגל, את צועקת על המפקדים שלך או שאת משפילה אותם?
כי כבר יצא לי להיות נוכחת בהפגנת כח במשרד שלך על מישהי.
ותרשי לי לומר, שאם לא היית יפה, והייתי נגעלת מהמראה שלך,
הייתי מחטיפה לך סטירה במקומה.
ובאמת שזה הוריד לך מהאופי, הערך והכבוד שאי פעם היה לי אלייך.
וכמה עצוב לי שזו את.
דווקא את.
סוג של מושא הערצה בשבילי.
אבל...
איכזבת. ובגדול.
ולי כרגע אין מה לעשות עם זה.
אני אבקש לעבור מהפלוגה שלך, גם כי זה כדאי
עם כל הכאב הדרוש. במיוחד כשמדובר בחברות ואחיות שלך.
גם ככה את תלכי באוקטובר. לא הרבה זמן.
אני בטח לא אזכה להתקל בך הרבה.
למרות שאני יודעת שחלק בי ירצה וישתוקק לזה נורא.
אבל אני אאלץ להשלים עם המצב.
האמת.
כבר לא אכפת לי.
אני מרגישה כמו נוצה, שעפה ברוח...
נעה ונדה ממקום למקום, בלי תכלית.. בלי כיוון...
בלי מטרה...
בלי כלום.
ריק לי בפנים.
ואני לא חושבת שמשהו יכול למלא אותי עכשיו.
לאט לאט גם הרגש אוזל....
זה רק הכאב שמתגבר בכל יום.
רק הכאב.
[שאתחיל להתפלל למישהו?]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
