זה שנים ישנו סיפור...הנע מפה לאוזן כאן, בעיירה הקטנה שלנו. יש אומרים מעשייה הוא. אחרים קללה; אך כולם יסכימו פה אחד- כי הייתה פעם אישה. אין איש אשר לא שמע, על האישה המסתורית מן החוף המכושף. המלחים ששבו מן מסעות ארוכים סיפרו בהתרגשות ובבעתה כי עורה זך כשלג ועיניה למעשה פנינות. שפתיה נוצרו מן הצדפות וגופה נברא מן החול הזהוב. יש הטוענים כי היא רוח, אחרים יגידו כי מכשפה. השמועות מספרות שיצורי האוקיינוס הן בני בריתה. מספרים שאי אפשר למצוא אותה, שהיא נגלית במלוא הדרה בלילות ירח מלא...מחפשת אחר נקמה. כעת החוף כולו שרוי באי שקט; רוח החוף רוחשת, שורקת בכעס. הגלים שועטים באי נחת אל החוף, מתנפצים בזעקה. השחפים מרחפים במעגלים, סחור סחור. כאילו צווחים אלינו, בני האדם,היזהרו לכם, סורו מן החוף. שעת דמדומים והחמה הותירה אחריה שובל דם. אין נפש חיה באזור. כעת זה הוא ים הדממה. רק הד שירתה של אשת החול נישא על גבי רוחות האוקינוס.
*** בצהרי היום, אדם זר עשה את דרכו בעיירה אל עבר החוף המכושף. היה זה גבר צעיר, עטוף ברדס. על כתפיו נשא תרמיל גדול ממדים. הזר חצה את כיכר המזרקה בפסיעות נחושות. שיערו גולש עד כתפיו איתנות, בבות עיניו מהפנטות את ההמון. אין ספק כי אותו גבר מסתורי ניפץ את שיגרת העיירה הקטנה ביום סגרירי כמו זה; קריאות רוכלי העיירה נדמו, עגלות האיכרים ששבו מן השדות חדלו מתנועה, נערות העיירה אשר עד כה התרוצצו אנא ואנה והשתטו עם הנערים נעצו מבטי הערצה אל הגבר הנאה אשר חצה בשלווה את כיכר המזרקה. מכשפות זקנות החלו להתלחשש בהתרגשות זו עם זו. אך נראה כי המחזה לא הפריע לזר וזה המשיך בדרכו אל עבר החוף הידוע בקללתו האיומה. איכר ישיש אזר תעוזה וקרא אל עבר האדם מסתורי:
"לאן דרכך, בחור?" הגבר הצעיר נעמד במקומו והפנה את מבטו לאחור. "אני פסל, הגעתי מארץ רחוקה השוכנת למרגלות האוקיינוס. נהגתי לפסל מגרגרי החול שבים...ובכן, שמעתי רבות אודות חופכם, אגדות נרקמו סביבו, לכן החלטתי להגיע הנה, לחפש אחר דבר מה שאבד". השיב בנועם הזר. גל מלמולים חלף בין ההמון אשר התקהל כעת בסקרנות סביב הפסל. "התרחק משם!" קראה אחת הנשים, "התרחק מן החוף! זה שנים רובצת קללה, איש אינו היה שם זמן רב!" "נכון מאוד," הנהנה הקשישה לצידה, "אם אינני טועה האחרון שכף רגלו דרכה על החוף נעלם!" "...זה בגלל אשת החול!..." צווחה אחת הנערות בהתרגשות. אך הפסל לא הקשיב לאזהרות תושבי העיירה הנדהמים. הוא חייך בשלווה והמשיך לפסוע על פני משעול חייו. איש לא ידע ולא ידע לעולם, מה היה חסר בליבו של הפסל; אך ליבו לא ידע מעולם, מה היא שלוות אמת...ההמון המשיך להביט בדמותו המתפוגגת באופק, הכוכבים חרצו את גורלו, כך אמרה אחת מן זקנות הכפר.
המשך האגדה יגיע בקרוב. זו אגדה שהתנגנה אצלי בראש זמן מה...המשך האגדה מעט מעורפל, מרגיש כבתוך איזה חלום. אבל הוא קיים ונושם וימצא בקרוב את דרכו אל הדף. אני מקווה שהחלק הראשון מצא חן בעינכם. מזמן לא כתבתי ולמען האמת, אני אשקר אם אגיד שלא התגעגעתי לזה.
אולי בימים הקרובים אני אמשיך את הסיפור הנפלא שנטשתי באמצע הדרך, אסיים אותו לשם שינוי.
אגב, הארי פוטר האחרון - זה סרט נפלא. נהנתי מכל רגע וכל כך עצובה שזה נגמר, כלומר, לא באמת נגמר, הוא תמיד ימשיך להיות, כי זה ספר גאוני (לעניות דעתי בלבד) וכל פעם שאני קוראת אותו אני מתמוגגת ומחזירה קצת איזה קסם ילדות שאבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.Jane.