השעה היתה כבר 10 בבוקר. בלובי של בית-החולים ישבו 11 אנשים עייפים מאוד, שעברו לילה קשה במיוחד.
לורן ורוברט סקאוט. הם הביטו בבן שלהם בהקלה ושמחה. הוא היה חולה בשבוע האחרון, ולא הסכים ללכת לרופא. עכשיו, אחרי שהוא התעורר ממה שנראה היה כמו תרדמת, הוא סוף-סוף נראה בריא, ולא התלונן על בחילה ועייפות. דניאל סקאוט עצמו, הרגיש מלא חיים בפעם הראשונה בתקופה שנראתה כל-כך ארוכה, שהוא נדהם לגלות שעבר רק שבוע. הוא ישב על כורסא בשקט והביט בריי. יותר מהכל, הוא פחד שמשהו נוסף כזה יקרה לפני שהוא יספיק להגיד לה מה הוא מרגיש. אבל היה ברור שזה לא הרגע. הוא ראה שהיא עוד שמחה על זה שכולם בסדר. היא ישבה על אחת הספות בלובי יחד עם החברה הכי טובה שלה, חיבקה אותה, ולא הסכימה להרפות כששלי רצתה לקום.
"נו, אני כבר חוזרת!" צחקה שלי.
"לא, תישארי." התחננה ריי בקול של ילדה קטנה.
שלי הצליחה לקום לבסוף. היא התיישבה על ספה אחרת, ליד כריס, שעד אותו רגע צפה בה ובריי.
"כריס." היא אמרה בשקט והסבה קצת שיער אל מאחורי האוזן. היא תמיד עושה את זה כשהיא מתוחה או עצבנית. "לפני שהתעלפתי, אני זוכרת משהו..."
כריס ידע על מה היא מדברת. התרגשות גדולה קפצה בתוכו, יחד עם שמחה על כך שהיא זוכרת. "כן." הוא חייך אליה.
היא חייכה חזרה חיוך מבויש. "אתה עדיין רוצה לצאת מתישהו?" היא שאלה.
כריס אזר אומץ לעשות את הדבר שכבר הרבה מאוד זמן הוא רצה לעשות, ואחרי הלילה האחרון שהוא עבר, כשהוא לא ידע מה יקרה לשלי, הוא הבין שאין לו את כל הזמו שבעולם. הוא נישק אותה. וההתרגשות והשמחה שהיו בו קודם, רק גדלו כשהיא נישקה אותו חזרה.
"איכס!" בנג'י לחש למאיה, והצביע על המראה שגרם לו להרגיש רע עוד פעם, אחרי שכל השבוע האחרון הוא סבל מבחילות שרק עכשיו עברו לו.
"שקט! הם חמודים." חייכה מאיה. היא ידעה כמה שלי מחבבת את כריס, והיא רק שמחה בשבילה.
"אני אהרוג אותו!" בנג'י התחיל ללכת לכיוונם, ומאיה תפסה את הזרוע שלו.
"שב!" היא הורתה לו, והעיפה אותו על אחת הספות. "אם תתעסק איתם, אני אתעסק איתך." היא איימה.
בנג'י הכריח את עצמו להביט לכיוון אחר. מאיה חייכה לעצמה והסתובבה לראות את אמא שלה עומדת לידה. היו לה שקיות שחורות מתחת לעיניים. היא באמת עברה לילה קשה במיוחד.
"זה פשוט..." פתחה ליז.
"נס, אמא. שמענו." צחקה מאיה וחיבקה את אמא שלה. גם היא הייתה אסירת תודה על כך שהם בסדר. על כך שמייקל מצא את הפיתרון.
מוקדם יותר באותו יום, הוא כינס את הוריהם של כל הילדים שנפלו לתרדמת, והסביר להם שכל הסימנים מצביעים על כך ששלושת הילדים סבלו ממחלת ברי-ברי, שנגרמת כתוצאה ממחסור בוויטמין B1.
הוא נתן לכל משפחה בקבוק אחד עם כדורים של תיאמין עבור כל ילד, וגם רשימה של מאכלים עשירים בתיאמין. ההורים נרגעו, ולמרבה המזל, לא שאלו יותר מדי שאלות.
אחרי שהוא הרגיע את ההורים, הוא כינס את כל הילדים, ונתן להם הסבר מעט שונה.
"מסתבר שהשינוי במוח של ארבעתנו שורך ויטמין B1, שנקרא גם תיאמין, בקצב מוגבר. נתתי להורים שלכם בקבוקים עם הוויטמין. אבל זה לא אומר שאתם לוקחים כדור כל שעה, אלא שלושה ביום. בוקר, צהריים, ערב. עוד משהו שנתתי להורים שלכם, זה רשימה של מאכלים שכדאי לכם להתחיל לאכול. לחיות על כדורים זה לא בריא, ואתם צריכים לקבל את הוויטמין בדרך טבעית. ברור?"
כולם הנהנו בראשם, אפילו שההוראות נגעו רק לשלי, בנג'י ודן.
"אני הולכת למצוא את ד"ר אוקונור." אמרה ליז, שולפת את מאיה מהרהוריה.
"מה? למה?" נבהלה מאיה.
"להודות לו!" קראה ליז. "אני צריכה להזכיר לך שהוא הציל את החיים של האחים שלך? אולי כדאי שגם את תודי לו."
חיוך התפשט על שפתיה של מאיה. אמא שלה כבר לא יכולה לשנוא את מייקל. לפחות לא יותר מדי. "את צודקת, אמא. הנה הוא כאן!" קפצה מאיה כשהיא ראתה את מייקל יורד במדרגות לכיוונם. הוא נראה עייף, אך מרוצה ובריא. מאז אתמול בלילה לא יצא להם לדבר לבדם. זה נראה היה כמו הרבה מאוד זמן. היא אפילו עוד לא הספיקה להודות לו. בתור החברה שלו. היא הרגישה כמה לא-שייך הוא הרגיש כששלי ובנג'י התעוררו. עכשיו היא היתה חייבת לפצות אותו. היא רצה אליו וחיבקה אותו. "תודה." היא לחשה לו באוזן והרפתה את החיבוק.
הוא הביט בה, מזיז קצוות שיער בלונדיני מפניה. "אין על מה."
מאיה הביטה לעבר אמא שלה, מוודאת שהיא מסתכלת, ונישקה אותו. הוא מיהר לנתק את הנשיקה.
"אמא שלך מסתכלת." הוא צחק.
"אני יודעת." אמרה מאיה. "הגיעה הזמן שהיא תדע. אתה הצלת את שני הילדים שלה, היא לא יכולה לשנוא אותך." אמרה מאיה בקול מנצח. שניהם הביטו לכיוונה של ליז, שמיהרה להסית מהם את המבט. מאיה ראתה שהיא המומה.
"לעומת זאת, אתה בטח יכול לשכוח מהתודה שהיא עמדה להגיד לך." היא צחקה, והם התנשקו שוב.
"הרומנטיקה פה ממש חוגגת." אמרה קיידס בשמחה מעושה. "נראה לי שאני חוטפת פריחה." היא הוסיפה ביובש.
"יום אחד יבוא מישהו ויוכיח לעולם שעמוק בפנים את פשוט רוצה שיאהבו אותך, כמו כולם." אמר דן.
"אני לא חושבת." אמרה קיידס.
"אני יודע." צחק דן.
"אתה רוצה שאני אשלח אותך שוב למיון?" שאלה.
"נראה אותך." הוא התגרה בה, והם התחילו ללכת מכות. קיידס לא רצתה לחשוב כמה היא התגעגעה לזה.
"דניאל! הולכים הביתה." אמרה לורן, אמא של דן.
"תזמון טוב, עוד כמה דקות ולא היה לך בן." אמרה קיידס.
לורן חייכה ביובש, חיוך חסר צחוק. היה ברור שזה מוקדם מכדי להתבדח על זה.
"נו, אז אתה חוזר מחר לבית-ספר?" שאלה קיידס.
"כדאי לי, כבר פספסתי המון חומר גם ככה, ויש בחינות סיום בסוף השנה." אמר דן, מעט מדוכדך מהמחשבה על חזרה לשגרת הלימודים.
"מה אכפת לך?" שאלה קיידס, מנמיכה את קולה. "אתה יכול פשוט לגרום לעצמך להראות כמו מיס קפלן ולגנוב את הטפסים מחדר המורים."
"להיראות כמו מיס קפלן? איכס!" אמר דן בשקט. אבל אחרי מחשבה עמוקה, הוא הוסיף: "אבל את צודקת." הוא הביט בבנג'י, וחייך לעצמו. "אנחנו הולכים לעשות חיים עם זה."
זה הסוף של החלק הראשון מתוך שלושה או שניים. כמו שאמרתי בעבר, הבלוג יצא לחופשה קצרה, שאפשר לתאר אותה במילים: "הלכתי לחמש דקות, אחזור בעוד שעתיים".
מקווה שנהניתם!
עריכה: 14.1.2008
אני שמה לב שהבטחתי הבטחה ששכחתי ממנה. לא יחסתי לזה הרבה משמעות, עד שראיתי שאנשים עדיין נכנסים וקוראים כאן.
אז נכון, עברו יותר מחמש דקות וגם הרבה יותר משעתיים. המשכתי לכתוב את הסיפור אבל הפסקתי כי התבגרתי ממנו. אני לא יכולה להמשיך לכתוב אותו כי אני כבר במקום אחר (וכמו שאפשר לראות, גם יותר משנה אחרי).
הסיום הנוכחי גם הוא סיום נחמד לדעתי, שגם ישאיר לכם מקום לדמיון.
מצטערת אם אכזבתי מישהו, אבל אני בכל זאת מקווה שנהניתם, ותודה לכווווולם על התגובות החמות והתמיכה לאורך הדרך!
כינוי:
Almy
בבלוג זה
בכל הבלוגים
