שתיקה.
זה תמיד מתחיל בי- מכיוון שאיכשהו אני תמיד זאת שגורמת לכל החרא בעולם הזה.
אני מקור הרשע והפשע.
ישנם דברים שגורמים לי להרגיש הכי פגועה בעולם, והם מצטברים ומצטברים.
מילים הן לא סתם צבר של אותיות. למילים יש כוח הרבה יותר חזק מזה.
כשאומרים לך את אותן מילים שאתה לא רוצה לשמוע ככ הרבה פעמים, זה מתחיל להיכנס אליך, לתת לך הרבה יותר משמעות וחשיבות לאותן מילים. הן מצטברות בתוכך וקשה להתעלם מהן, לשכוח ולסלוח.
אותן מילים גורמות לי להתפוצץ. כשאני מתפוצצת אותן מילים יוצאות ממני, מתחילות לתקוף גם. באותה מטבע, או יותר נכון- אפילו יותר גרוע מזה. כי אז מגיעים העצבים והתוספות שיש לי להגיד בכל העניין.
אולי זה לפמעמים ממש מוגזם כן. אבל זה התפרצות.
אולי אתה לא תבין- אבל זאת התפרצות בצדק לגמריי.
אולי היא לא מגיעה ברגעים האחרונים, אבל אני לא יכולה לקבוע אותם.
וככה, בגלל אותם ימים של התפרצות ברגעים הלא נכונים, שכבר אני לא יכולה לשמוע את אותן מילים יותר-
אני זאת שהופכת להיות אשמה.
ואז אצלך- זה נהפך לעצב שנאה ואכזבה.
ואצלי? הרגשה ששוב טעיתי, איך לא שלטתי בעצמי? איך התפרצתי דווקא עכשיו? שוב אני אצא הנוראית מכל?
היא נאגרת אצלי עמוק עמוק, השתיקה שאני מנסה לשמור עליה יותר מכל.
אכזבה אחר אכזבה אחר אכזבה.
ממני, ממך...
מעניין, מה יהיה הסוף של הסיפור?
כל מה שנותר לעשות הוא לחכות ולראות.
אני לא אוכל לסבול את התוצאה הנוראית מכל. אני לא אוכל לחיות איתה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Everytime I Die