(קימי, בייב, הייתי חייבת להוסיף תמונה, אבל אל תדאגי-יש יותר משורה אחת של תוכן )

חזרתי לפני שעה בערך ממסיבת רווקות של חברה מהעבודה, שנדל נקרא לה פה.

היה מעולה!

הכינו אותנו מראש לערב מרובה אטרקציות, ואכן ככה היה.

את הדרך לשם עשיתי די רדומה. מפהקת. שבוע מתיש עבר על כוחותינו-פיזית ונפשית. אבל היה ברור שאני לא מוותרת ונוסעת. ביחוד בגלל שהלילה הקודם החזיר לי את החיוכים, אז-השינה יכולה לחכות.

המסיבה היתה בבית של שנדל.

הגעתי אחרונה מקבוצת החברות מהעבודה (היינו 3), אז מייד כשנכנסתי ראיתי פנים מוכרות וניגשתי לסבב שלום, חיבוקים וכאלה. היה המון אוכל (הסתפקתי בלנשנש גזר ותירס גמדי. נו. לא הייתי רעבה...).

בבית היו קוראת בקפה ושני מסאז'יסטים שעשו עיסויים בחדרים (קוראת בקלפים-לא ממש עניין אותי ומסאז'יסטים בעירום-נו. אני את המסאז' שלי כבר קיבלתי אתמול (-: ).

קצת אחרי שהגעתי הגיע אחד החלקים המרכזיים של הערב-קריוקי!

לפני חצי שנה בערך הייתי נוכחת בערב קריוקי לראשונה בחיי, אבל לא היתה אוירה נוחה מספיק בשביל לשתף את הסובבים בקולי הערב (?). אפרת, רוני ואני לקחנו את החוברת של השירים וחיפשנו מה לשיר. הבחירה נפלה על "בני ילד רע". רוני רצתה לרשום גם אותי בתור אחת המבצעות, אבל סירבתי בתוקף. אני? סבינה? לשיר לפני כל כך הרבה אנשים שאני לא מכירה? מילא אנשים שמכירים אותי ולא יגבשו עלי דעה שלילית בגלל כישורי השירה שלי, אבל זרים? (יותר מדויק: "זרות"+הבחור שהיה אחראי על המוזיקה). אני לא כל כך ביישנית, אבל יש לי את הגבולות שלי. כשאני בסביבה מוכרת אני מסוגלת לשיר ולא מפריע לי שהזיופים שלי צורמים לסביבה. אני מוצאת אותם כחינניים ויודעת שבסביבה מוכרת ברוב המקרים יסלחו לי.

התחילו לשיר. הרמקול עבר בין הנוכחות, אבל כבר מהשיר הראשון הצטרפתי לשירה ממיקומי על הכורסא הנוחה שמצאתי. כשהגיע "בני בני ילד רע" רוני ואפרת קמו לשיר. ניסו לשכנע אותי, אבל התעקשתי שאני לא מתקרבת למיקרופון. עזרתי להן ברקע. אחר כך היו עוד ועוד שירים. שרנו הכל. בקולי קולות. אפרת ואני עברנו על הרשימה וכל הזמן העברנו לבחור דפים עם שירים שבחרנו ככה שלאט לאט השתלטנו על רשימת השירים שהושמעו. ואז...

הגיע שיר שאני כל כך אוהבת - "דון קישוט". לא יכולתי יותר ונעמדתי ליד רוני ואפרת. לקחנו ממישהי את המיקרופון ושרנו את השיר. אחר כך המשכנו עם "אינך יכולה". היה מעולה. אמנם לא שרנו לבד, אבל שרנו בכזו התלהבות שכל המבטים הופנו אלינו. הם לא היו זועמים, אלא מחוייכים, אז אני מניחה שאהבו. ואז-כשהייתי בשיא ההתלהבות-הודיעו שנגמר פרק הקריוקי. מחינו בתוקף. רוני השאירה את המיקרופון אצלה ובשקט שהשתרר אמרה- "אבל סבינה רוצה לשיר". פאדיחה איתה. אמרו לה שאולי נמשיך אחר כך, אבל היא המשיכה לזרוק מדי פעם לחלל משפטים כמו: "אבל סבינה..." "אם סבינה שרה, לא מפסיקים אותה" "תנו לסבינה לשיר" (הבחורה קצת אובססיבית לפעמים). זה עבד - קיבלנו עוד כמה דקות של קריוקי. המיקרופון היה אצלנו. שרנו את "ארץ טרופית יפה" וקינחנו ב"רוני". החלק האחרון נעשה כבר בסגנון של זמרות משופשפות - קולות רקע. אילתורים. משהו מטורף. הקהל עדיין אהב (-: היה כל כך כיף! הגרון קצת כאב, אבל כל כך נהנתי. כבר קבענו שאת היומולדת הבא של רוני ושלי אנחנו חוגגות במועדון קריוקי.

...

אחרי הקריוקי הגיעה רקדנית בטן שהיא גם סטנדפיסטית. היה מצחיק ונחמד. היא לימדה את הבנות צעדים של ריקודי בטן. בשלב הזה לא לקחתי חלק. יש גבול לנועזות של הסבינה. למרות שאני חושבת שריקודי בטן זה דבר כל כך סקסי. שנדל לוקחת שיעורי ריקוד לקראת החתונה (ריקודי בטן) וכבר מענטזת בצורה מרשימה וסקסית.

בסביבות 00:30 החלטנו שהגיע הזמן ללכת. לא האמנתי שאני אחזיק מעמד עד שעה כזו במצב העייפות שלי, אבל בכיף שהיה שכחתי בכלל שאני עייפה. כשהתקשרתי לקימי בדרך לאוטו שמתי לב לקול הצרוד שלי. הבובונת, ליוותה אותי כל הדרך הביתה וקצת מעבר (תודה מאמי).

עדיין מזמזמת שירים. מניחה שבשעה הקרובה אני ארגע ואלך כבר לישון.

היה לי ערבנפלא. ומחר צפוי עוד אחד-יומולדת לחברה הכי בעולם. איזה כיף ימים כאלה...

שיהיה לכם סופ"שמעולה.

נשיקות וחיוכים, סב...

* 3:30. עדיין כאן. לא עייפה פתאום. רועדת מקור למרות שיש לי מכנסי טרנינג ארוכות. גופיה. סוודר. גרביים. שתבוא כבר העייפות ואני אכנס מתחת לפוך...