אז אתמול החלטתי לנסוע להורים לאות הזדהות (ועוד כמה דברים, אבל הזדהות נשמע טוב).

כשהגעתי קיבל את פניי האחיינול, וכמובן ביקש לדעת מה הבאתי לו (התנצלתי שהפעם כלום והבטחתי לפצות בעוד טרקטור בפעם הבאה שניפגש)

הוא התלהב להכיר לי את "הבית של יעל" (=הדרך של אמא שלי לשכנע 4 זאטוטים להיכנס מתחת לשולחן של המטבח בזמן אזעקה).

מתברר שהשולחן במטבח הוא המקלט שלנו (כי לא ממש קיים מקלט תקין במושב ואצל אבאמא אין ממ"ד).

אמא שמה עליו סדין גדול והכניסה מזרן מתחת. אני פיקפקתי ביכולת של השולחן לבלום טילי-חמאס, אבל חברה ניסתה להסביר לי שלפחות מהרסיסים הוא יכול להגן על הקטנטנים.

אז בערך חצי שעה ביליתי עם האחיין מתחת לשולחן, לבקשתו.

לא היה פשוט להיכנס פנימה או לצאת, ולא היה כל כך נוח לשבת למטה, אבל מה לא עושים כדי לשמח את האחיין.

אז בדקנו כל חלק של השולחן מלמטה, ואני לימדתי אותו כל מיני דברים שאפשר לעשות שאני בספק אם אמא שלי תאהב כשהיא תגלה (איך לפתוח את הקליפסים שפותחים את השולחן, מזיזים את החלקים הנשלפים ומחביאים דברים ביניהם לבין הלוח הקבוע של השולחן).

אחר כך שיחקנו בפנים עם כדור. אני זרקתי בפנים והוא התגלגל מצחוק כל פעם כשהכדור עף עלי. כשבטעות הכדור עף החוצה והאחיינול רץ להביא אותו, הרגשתי יסורי מצפון וחוסר אחריות, כי מה אם בדיוק יהיה טיל והוא שם בחוץ מביא כדורים שאני זורקת ואני מוגנת מתחת לשולחן. "מוגנת". פחחח...

אחרי חווית המשחקים מתחת לשולחן ניסיתי לשדר עסקים כרגיל. לא מפחדת מכלום. אבל כל פעם שאחיינול נצמד לחלונות קראתי לו אלי, והשתדלתי להיות מספיק קרובה אליו, כדי שבמקרה הצורך, אם יכנס טיל לבית (לא היה סיכוי לשמוע אזעקות-א. כי במושב עוד לא הספיקו לסדר את האזעקה. ב. כי הבית סגור כולו, והמזגן והטלויזיה עובדים) - אני אוכל לזנק עליו ולספוג את הכל רק שלא יגע בו כלום.

הערב עבר בשלום.

אחיינול נסע לבית שלו ואני נשארתי עם אבאמא והידיעה שלי זה לא יקרה.

גם הלילה עבר בשלום, ורק הגשם ירד בחוץ ולא שום טילים, תודה לאל.

עכשיו אני כבר שוב בירושלים הבטוחה, מתעדכנת בגל"צ, ועוקבת בדאגה אחרי המשפחה שלי שמפוזרת באזורים שנמצאים תחת אש.

מחר חוזרת למושב לסופ"ש באירוח מלא, כולל אופציה לטילים.

פוסט שנה אזרחית חדשה יגיע בקרוב, אני מקווה.