(זהירות. ארוך..)

אני חושבת שמי שהמציא את רעיון מסיבת הרווקות הוא סוג של גאון.

פגישה של כל הבנות שקרובות לכלה, זמן קצר לפני החתונה, היא רעיון מעולה.

הזדמנות לחבר בין החוטים.

לגרום למין אחוות בנות ערב חתונה.

להביא לזה שבחתונה כולנו כבר נכיר אחת את השניה ונגיע עם זכרונות מערב של ביחד.

להכיר את הנשים החשובות בחיים של מישהי יקרה לך.

לגלות, שיש משהו שמחבר בין כולן.

אתמול בערב - זו היתה הרגישות.

בכמויות...

למרות הגרון והצינון נסעתי למקום האירוע.

דירה שנידבה אחת החברות באזור תל אביב (סלון מדהים!).

התאספנו בדירה לפני הגעתה של מירב.

כולנו היינו אחראיות על הכיבוד.

כל אחת הביאה משהו ויצאה ארוחה שווה (רשמת מלוכסנת? רעיון טוב מס' 1).

כולן היו מאוד נחמדות.

פתאום התחברו פנים לשמות שאני שומעת ממירב, ואף פעם לא פגשתי.

עוד הזדמנות לפגוש את הבנות שכבר הכרתי.

כבר כשמירב נכנסה התחילו הדמעות.

שלה..

היו בנות שהיא הופתעה לראות.

חברה קרובה מהלימודים, שותפה לחדר במעונות, שהיא לא פגשה כבר כמה שנים.

בחורה מדהימה שהסתתרה מאחורי השם ששמעתי לא מעט..

מירב, מלכת החיבוקים, עברה בין כולן וחיבקה כל אחת חיבוק מירבי חם ואוהב.

עד שכל האוכל חומם בתנור ישבנו וקישקשנו (בנות. נו..)

גיליתי בחורות מקסימות.

לא מבינה למה זה הפתיע אותי.

אמור להיות ברור שמירב תהיה מוקפת בבחורות שכאלה.

אחר כך הגיע שלב האוכל.

אני הסתפקתי בחתיכת פיתה דרוזית עם לבנה ומרק כתום מ-ע-ו-ל-ה שהכינה מישהי.

(כבר יש לי מתכון, אני אפרסם בנפרד-אולי מחר).

אחרי האוכל נמזג יין לכוסות והרמנו לחיים.

ואז הגיע החלק מזיל הדמעות של הערב (מלוכסי-תתכונני לרעיון מס' 2-מומלץ בחום)-

מארגנות הארוע ביקשו מכל אחת להכין משהו למירב-ברכה, לספר זכרונות שלה ממירב, תחושות שלה כלפיה, שיר, מתנה..

אחת אחת, תפסו הבנות את מקומן על השטיח ליד מירב ואמרו לה מה שהכינו לפני כולן.

היה כל כך מרגש. הרבה דמעות. וחיבוק גדול ממירב אחרי כל קטע כזה.

הראשונה היתה אחותה הקטנה של מירב (בערך בת 19, אם אני לא טועה).

היא סיפרה זכרונות שלה ממירב.

תיארה את מירב בצורה כל כך מדוייקת-

בחורה כל כך חמה. חכמה. שופעת טוב. רגישה. יודעת תמיד מה להגיד. מחזקת. מלאת יכולת נתינה. אוהבת..

כל החברות הקרובות של מירב יודעות על הקשרים המיוחדים שלה עם האחיות שלה.

היו לא מעט קטעים בהם זלגנו.

המארחת מיהרה להביא טישו ושמה קרוב ל"עמדת מירב".

היא ידעה מה מחכה לנו...

כל אחת. בסגנון שלה. הדרך שבה היא מכירה את מירב. הזכרונות שלה ממנה.

הרגעים הקטנים-המרגשים. המצחיקים. נגיעות קטנות. מתנות עם המון משמעות.

כל כך הרבה אהבה. ורגש. וחום.

אחר כך היתה עוד אתנחתא של דיבורים.

הכל היה מאוד איטי. רגוע..

בשלב הבא היה ניסיון של החברה המארחת לעשות קטע משותף עם כלי נגינה מיוחד (אין לי מושג איך קוראים לו). לא ממש שיתפנו פעולה (מלוכסנת-אפשר לוותר), אז יצא שהיא ניגנה ושרה למירב שיר מיוחד בסגנון שירה אחר. מקסים..

ואז הגיע השלב האחרון של הערב (מלוכסי-זה רעיון ממש מעולה, אם תמצאי מישהי מתאימה-תרשמי בפניך: רעיון מס' 3)-

אחת החברות, שלמדה חינוך אנטרופוסופי והיא גננת לפי השיטה הזו - הביאה סל ובו גלילי צמר גולמי צבעוניים ולימדה אותנו, עם המון סבלנות איך להכין פיות.

יצאו פיות מקסימות. החברה אמרה שאומרים שהפיות יוצאות דומות למי שמכין אותם.

בשלבים הראשונים זו מאחורי אמרה ששלי הכי יפה ומוצלחת. בהמשך עשיתי לה חצאית בצבעים של ורוד וסגול ושיער סגול ארוך. היו יפות ממנה לפי דעתי. מיוחדות יותר ומקוריות. היא זכתה על ידי הבנות לכינוי: פיה-ילדה. (מה זה אומר עלי?)

אחרי שהפיות היו מוכנות הושחל בהן חוט כסף עליו השחלנו חרוזים ובסוף כולן נתלו על ענף עץ מפותל ונוצר מובייל פיות מקסים למירב שיש בו משהו מכל אחת מאיתנו. רעיון מעולה...

עם השלמת המובייל הבנות התחילו להתפזר. היה נסיון לעשות קצת קריוקי (רעיון מס' 4-מלוכסי: כדאי שהוא יגיע מוקדם יותר. אולי לוותר קצת על שלבי דיבורים בדרך, כדי שהבנות תהיינה רעננות עדיין) (אחת הבנות הביאה מיקרופון ודיסקים (תודה פי) של שירי קריוקי), אבל כבר היינו שפוכות ואחרי כל כך הרבה דיבורים, אני לא הייתי הצרודה היחידה.

בשלב הזה אני פרשתי (2:30 בערך) עם האחות הקטנה של מירב.

היה ערב מדהים.

וכמובטח, הברכה שלי:

(יהיו מי שההתחלה תישמע להם קצת מוכרת. ההמשך הוא שונה..)

זהו. הגיע הרגע. את מתחתנת.

עוד שבוע וקצת כבר תהיי אשת איש.

תיצרי ביחד עם האיש שלך משפחה חדשה.

עוד מסגרת בה מבטיחים להיות יחד תמיד-בשגרה, בשמחה, בכאב.

סוג של רגע להגיד לך תודה על היותך חלק מיותר מחצי חיים שלי.

אני לא ממש זוכרת את ההתחלה, אבל יודעת שהתאהבתי בך מהר.

מאז עברו שנים.

במהלכן התקרבנו אחת לשניה.

יודעת שיש לך עוד חברות טובות.

את אשה נפלאה וזה דבר שכמה שיותר אנשים צריכים להנות ממנו.

את יודעת שבשבילי את ה-אחת. החברה הכי טובה שלי, ואין אחרת.

בשנים האחרונות, מרגישה לפעמים שהתחלפנו בדרך החיים.

את, שחיית חיים סוערים בתיכון ואחר כך, הפכת לילדה טובה. רגועה יחסית. אשה של איש אחד.

ואני-החנונית של אז-הרצינית והילדה הטובה ששמעה בהערצה את הסיפורים שלך אבל לא היה לה מושג על מה את מדברת, הפכתי לסוג של שטותניקית. אחת שמנסה הכל. לא ממש אחראית. עוברת מגבר לגבר, ולפעמים כמה במקביל. טיפש-עשרה משהו בסביבות גיל 30.

אבל גם היום, כמו אז, ואולי היום זה יותר הכרחי (-: את תמיד שם בשבילי.

משתפות. תומכות. דואגות. צוחקות. בוכות. אוהבות...

את הראשונה שאני רוצה להתקשר אליה כשקורה משהו. היחידה שיודעת עלי הכל. שאין דבר שהוא לא נושא שיחה בינינו. בין הבודדים שאני באמת מקשיבה לעצות שלהם. מישהי שאני באמת מאמינה שאיכפת לה ממני ודואגת שיהיה לי טוב ושאני לא אעשה דברים שיפגעו בי. מישהי שלימדה אותי המון ועדיין מלמדת. מישהי כל כך יקרה לי. שאני רוצה בשבילה את הכי טוב בעולם. מישהי שאני כל כך אוהבת...

מאושרת שאת שם. מבטיחה להיות שם תמיד בשבילך.

זוכרת שפעם השתעשענו ברעיון, שאם עד גיל מסויים לא נמצא את האיש שלנו, נקים משפחה אלטרנטיבית משלנו. נגור יחד ואולי נצרף עוד חברות ונגדל ילדים במסגרת הזו. יודעת שעמוק בפנים, שתינו קיווינו שכן ימצא ה-אחד. הגבר שיחבק אותנו בלילה ויצור איתנו זוגיות נעימה. שהחברות שלנו תהיה לצד הקשר הזה ולא במקומו. המון שמחה שמצאת את האיש. מקווה ומאמינה שגם שלי נמצא שם בחוץ...

בטוחה שתהייי הכלה הכי מושלמת.

שמחכה לנו ערב של זכרונות יקרים.

פרפרים של התרגשות וקצת פחד. והמון המון אושר...

אוהבת אותך מאוד, לנצח.

נשיקות וחיבוק גדול, סבינה...

...

את רוב הפוסט הזה רשמתי אחרי הצהריים.

ואז-הגיע שלב של דמעות אחרות מדמעות של התרגשות.

לפעמים הייתי רוצה שההוא שמושך בחוטים שם למעלה יניח לי לצאת מהמשחק. החוקים שלו מסובכים לי. המסלולים שהוא בוחר בשבילי הם ברמה קשה מדי. המכשולים שבדרך מפילים אותי שוב ושוב. והצלקות שנשארות הן בפנים. למה החיים שלי לא יכולים להראות פשוטים כמו של אנשים אחרים? לפעמים ממש בא לי חיים "לפי הספר". מסלול החיים הכאילו "משעמם" של אחותי, נראה לי פתאום כל כך מפתה.. אני כל כך אוהבת אותו...