"מריה מט אקלקיאן

12.10.04 - 24.1.79

אחרי הכל את שיר

לא עוד בשר ודם

לא עוד אישה חיה

אבל את שיר קיים"

נסענו היום לחגוג למריה יומולדת 26.

רצינו לקנות לה בדרך פרחים, אבל בחנות שקרובה לבית הקברות לא היו פרחים, אז העמסו בבגאז' שלושה עציצים פורחים והמשכנו. קבוצות קבוצות התאספנו סביב הקבר. חברים. משפחה. אנשים אוהבים שהחליטו לחגוג את היומולדת, לבקשת אמא של מריה, למרות שכלת השמחה לא יכלה לחגוג איתנו. פעם ראשונה שלי בבית הקברות אחרי הלוויה. פעם ראשונה מול המצבה. כל היום אני מנסה לחשוב על כמה שורות משיר בשביל משהו שאני רוצה לעשות למריה וכשראיתי את הכיתוב על המצבה, שציטטתי פה למעלה, נדהמתי מכמה הם בחרו את השיר המושלם למריה.

האמא והדודה הדליקו נר על הקבר וכלי עם קטורת, כמו זו שהיתה בלוויה. עמדנו שם. עם עיניים דומעות. זולגות. אדומות. והיינו עם מריה ביום ההולדת שלה. הדודה בכתה בכי חזק. ישבה ליד הקבר ואמרה לה: "מזל טוב, מרי. מזל טוב.." וכולנו בכינו.. וזה כל כך לא מתאים ליומולדת של מריה. הבחורה הכי חייכנית שהכרתי...

חושבת שעמדנו שם יותר משעה. ושתקנו. מניחה שכמוני, כל אחד נזכר במריה שלו. והתגעגע.. היה כל כך עצוב.

באיזשהוא שלב החבר לשעבר שאל אם כולנו באים לבית של ההורים. אמר שיש הרבה אוכל וזה. חייכנו.

לפני שהלכנו הספקתי להסתכל מסביב. בית קברות אחר. הרבה מצבות עם תמונות של הנפטרים. גם על המצבה של מריה מתכוונים לשים תמונה שלה. על הרבה קברים היו בקבוקי וודקה. ויין. ובירה. וכוסיות קטנות. על קבר של בחור שמת צעיר, כמו מריה (בן 24, אם אני לא טועה. הוא מת יום אחרי מריה) היתה צלחת עם פירות. וסרט עם נצנצים היה קשור עליו. ובאגרטל היה ענף של עץ עם קישוט של חג המולד. אולי חגגו איתו את יום ההולדת שהיה ב- 20.12. ואולי את חג המולד. בקצה אחר ראיתי עוד עץ של חג מולד על קבר. הרגשה אחרת מבתי הקברות שהייתי בהם עד היום. כאילו שם המתים ממשיכים להיות חלק מהחיים. מביאים להם שתיה. ואוכל. ומשתפים אותם בחגיגות. זה ריגש אותי..

השמש שקעה כשהיינו שם וצבעה את השמיים באדום-כתום חזק וצבעוני, שדמיינתי כמו בלונים של יומולדת. בין העננים הכתומים היה מקום שהיה בו חור ודרכו פרצו כמה קרניים חזקות ואחרונות של שמש. מראה מדהים מעל הגבעה השקטה שמוקפת בעצים. כאילו הטבע הבין שחוגגים פה יומולדת והשקיע בתפאורה..

לפני שהסתובבתי ללכת הסתכלתי שוב על הקבר. קראתי שוב ושוב את המילים. לחשתי לה מזל טוב והלכתי.

נסענו כולנו לבית של ההורים. פעם ראשונה שלי בבית של המשפחה של מריה. בסביבה שהיא חיה בה. בין הסלון למטבח עמד שולחן מלא באוכל. אחת החברות לקחה אותי לראות את החדר של מריה. על הפסנתר היו מסודרות מסגרות עם תמונות אחרונות שלה מהטיול לסיני לפי הנסיעה לחו"ל ומהטיול לארמניה. הרגשתי שהדמעות חוזרות אלי. האמא לקחה אותי לחדר השינה של ההורים לראות את התמונה שתלויה שם ושתהיה על המצבה. סיפרה שזו תמונה שמריה שלחה לה במייל מאיזשהוא יום שהיא התלבשה בו חגיגי בעבודה. היא היתה כל כך יפה. כשעמדנו שם מול התמונה האמא אמרה לי שהיא קראה את הדף שהבאתי לה (הפוסט "מריה שלי") ושהיא מאוד התרגשה והמון מודה לי עליו. מבט מהיר בחדר השינה של ההורים גילה שגם הוא מלא בתמונות של מריה. כשחזרנו לסלון ראיתי שהיה שם שולחן שעליו הודלק נר זכרון. היה שם גם פסלון של מריה (אמא של ישו) ולידו תמונה של מריה. עדיין עם השיער הארוך. וכובע על הראש. משעינה את הסנטר על כף היד וצוחקת. כל כך מריה. שוב נלחמתי בדמעות. בכלל זה היה ערב סוער רגשית. מצד אחד הרבה אנשים ששמחו להיפגש, ומצד שני סיטואציה כל כך עצובה. אפשר היה לראות שההורים אוהבים את העובדה שהבית מלא בחברים של מריה ביום ההולדת שלה, אבל היו רגעים שראיתי אותם יושבים ונמצאים בעולם שלהם. עם מריה. עם עצב כל כך עמוק בעיניים. זה היה כל כך קורע. העיניים של האמא האדימו דמעו מדי פעם. אבל היא גם חייכה לפעמים. באיזשהוא שלב אחת החברות הביאה אלבומים של מריה. הסתכלנו בתמונות. בחיוכים שלה. לא יודעת למה, אבל דווקא כשהגיע אלי האלבום עם התמונות של מריה כילדה קטנה. עוד מהתקופה שהם גרו ברוסיה. עושה פרצופים למצלמה. מחייכת. צוחקת. התחלתי שוב לבכות..

אחרי כמה שעות קמנו ללכת. האבא בא אלי. החזיק לי חזק את היד ואמר לי תודה שבאתי. גם הדודה. את האמא חיבקתי. יומולדת מוזר. סוג של חגיגה שונה מחגיגות יום ההולדת שלי.. יומולדת עצוב לבחורה מקסימה שכולנו נזכור תמיד במראה של בת 25 וכמה חודשים..

מזל טוב מריה.. מקווה שחוגגים לך יומולדת שמח כמו שאת אוהבת שם למעלה. מתגעגעת אליך..